א גאנץ יאר פריילעך • האם מותר להשתכר סתם באמצע השנה?

ראיתיו, בחור נמרץ וצעיר, אוחז בידו כוס יין ושותה

לדבריו, הוא נהנה מיין משובח וגם מאידי האלכוהול המסחררים את ראשו. "האם ישנו איסור או מניעה הלכתית להשתכר בכל ימות השנה?", הוא שואל ואני הנדתי בראשי לעומתו, מצטער על עצם השאלה. בכל הדורות ידע כל יהודי שרק הגויים משתכרים ואילו היהודים שתו יין במשורה, בשבתות וימים טובים ובעיקר בפורים, בו ישנו חיוב הלכתי להשתכר, עד שלא נדע בין ארור המן לברוך מרדכי.

נכתב ע"י הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

על ההלכה ש"חייב אינש לבסומי בפוריא" (שו"ע תרצה, ב) כתב הביאור הלכה: "ואם תאמר, האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול? ויש לומר מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י משתה, לכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין".

הרמב"ם (מלכים ג, ה) כתב: "המלך אסור לשתות דרך שכרות… אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה". וכתב על כך האבן האזל שמשמעות דברי הרמב"ם שרק למלך ישנו איסור להתענג בשתיה, "אבל הדיוט מותר לו להתענג, אף שזה יגרום לבטול תורה בהכרח ע"י השיכרות". ורבים האריכו למעניתם לדון בדברי האבן האזל.

והגר"ל מינצברג שליט"א בספר תורתי בקרבם (ח"א עמוד רמ"ב) נקט בפשיטות שודאי שאסור להגיע לידי שכרות לוט בכל ימות השנה ולהיהפך על ידי כך לשוטה, מכיון שבכך מפקיע עצמו מכל מצוות ה'.

מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א ציין לי על הענין את דברי הגמרא בברכות (כט, ב), שם נאמר "לא תרוי ולא תחטי" (היינו להשתכר), ולכן הרמב"ם (הלכות דעות ה, ג) גינה את השיכרות וכתב: "כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם, ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון".

שאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שהגמרא בברכות (מד, א) מספרת לנו שהאמוראים אכלו פירות גינוסר רבים כיד המלך וריש לקיש אכיל עד דמריד, והסביר רש"י שדעתו נטרפה עליו. וא"כ- כך שאלתי את מרן שליט"א- אנו רואים שהאמוראים אכלו פירות ששיכרו את דעתם עד שדעתם נטרפה. הרי שמותר לנו להכניס עצמו למצב של טירוף הדעת.

שאלני מרן שליט"א מיניה וביה: "ומה לדעתך פירוש דברי הגמרא שם, שרבי יוחנן אכל אלף פירות גינוסר? וכי רבי יוחנן היה צריך לאכול אלף פירות".

"אינני יודע", אמרתי. ומרן שליט"א המשיך אמר: "הרי לך בהכרח שהדברים שם אינם כפשוטם. המפרשים מסבירים שבאכילה זו היו הרבה סודות התורה, ולכן אי אפשר להוכיח שמותר לאבד את השפיות מפירות גינוסר. ודאי שאין זה ראוי להשתכר סתם כך בימות החול".

***

הרשב"ץ שאל מדוע אומרים בליל הסדר "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות- הלילה הזה מרור", וכי בשאר הלילות אי אפשר בלי ירקות? ותירץ שבכל לילות השנה אנו יכולים לאכול כל ירק, הרי בלילה זה, למרות שאכלנו הרבה ירקות כלבבנו, אנו מצווים לאכול גם מרור. ושאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שהרשב"ץ בהמשך שואל מדוע אנו לא שואלים "שבכל הלילות אנו לא שותים ארבע כוסות" והוא משיב שבכל הלילות אם רצה לשתות שותה, ואין זה שינוי בלילה זה דווקא. ולכאורה על ירקות כותב הרשב"ץ שמדגישים שלמרות שביכולתינו לאכול ירקות, מכל מקום אנו חייבים לאכול גם מרור, ואילו לגבי כוסות יין אנו לא שואלים מדוע הלילה אנו חייבים לשתות ארבע כוסות, למרות שאם נרצה נשתה הרבה יין.

השיבני מרן שליט"א: "היה הבדל גדול בזמנם בין ירקות ליין. בעוד שבזמנם לא אכלו הרבה ירקות, הרי שיין כולם שתו. גם מצינו בכתובות ח' א' ששתו עשר כוסות יין בבית האבל, ומוכח שכך היה דרכם, בשתיית יין מרובה".

***

"שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה, ממיתין אותו, מלקות – מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה… לא שנא אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם" (ערובין סה, א). וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע.

המשנה במסכת נזיר מספרת: "מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו, אמרו חכמים, לא נתכוונה אלא לומר הרי הוא עלי קרבן". וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שכל זה אמור דוקא כשלא הגיעה לשכרותו של לוט. אך כשהגיע לשיכרותו של לוט, הרי כל מעשיו ודבריו בטלים ואין דין עליו ולא דבר שיחייב אותו בשום מעשה מן המעשים.

על תשלומי נזיקין כתב הרמב"ם (חובל ומזיק א, יא) שאדם מועד לעולם, בין ער ישן ובין שיכור. וכתב היש"ש (ב"ק פ"ג ג) שפשוט שגם שיכור כלוט חייב על נזקי חבירו, ועליו לקבל דינו על שהשתכר והשתגע, שאם לא כך, אזי לא שבקת חיים לכל בריה, כאשר כל שונא ישתכר ויזיק בשכרותו לחברו. וכתב: "ואפילו בפורים שמחויב להשתכר, מ"מ אין כוונת רבותינו כדי שישתגע, רק כמו שכתב הרמב"ם "צריך להשתכר להיות נרדם בשכרותו", ואם אדם חירף את חבירו בעת שכרותו והוציא עליו שם רע, ולמחר אמר איני יודע, צריך לקבולי עליה ברבים שלא ידע מזה הלשון שאמר בעת שכרותו, ויאמר ברבים: "אף שקבלתי עלי שאיני יודע מאומה, מ"מ אני מבקש מחילה", ואין להוסיף עליו. ואם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו כמו על שאר אדם".

בשו"ת הב"ח (סי' ס"ב) כתב ששיכור שהזיק, הגם שהוא שיכור כלוט, מתחייב בארבעה דברים, כיון שהיה עליו לחדול מלשתות והוא גרם זאת לעצמו. אך פטור הוא מתשלום בושת, כיון שחייבים לשלם דמי בושת רק שהתכוין לבייש, וכשבייש מתוך שיכרות- פטור.

***

בישיבת פוניבז' שבליטא הביאו בקבוקי יין רבים לשמחת תורה, לשמחת החג, כדי לקיים מצוות שתיית רביעית יין ביום- טוב. כעבור זמן חיפשו את הטבחית הנכריה, אך היא נעלמה. כששבה לאחר החג אמרה הטבחית: "ברחתי, כי אצלנו כשיש כמות כזאת של בקבוקי יין, עם קבוצת צעירים כה גדולה, האירוע מסתיים בהרוגים"…

למותר לציין ששום הרוג או פצוע לא היה שם, בישיבה. כשיהודי שותה יין, הוא עושה זאת בטעם טוב והוא שומר על עצמו לבל יתהולל ויחטא, חלילה. כי יהודי, גם כשהוא שותה, לפי גדרי ההלכה והמסורה, יודע הוא בכל נימי נפשו ש"בכל דרכיך דעהו".

מתוך יתד נאמן.