
ישנן שתי מצוות בתורה שטעמיהן לא נמסרו בפירוש:
האחת – האיסור למלך "לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים", והשנייה – מצוות פרה אדומה.
עוד באתר:
שלמה המלך, החכם מכל אדם, חשב שהוא מבין את טעם האיסור הראשון. הוא שיער שהסיבה לאיסור ריבוי נשים היא פן תטה אחת מהן את לבו. מאחר שלבו "חזק ואיתן", חשב שיוכל לשאת נשים רבות מבלי שיסור מדרך ה'. אך בסופו של דבר, התורה מעידה שדווקא נשים אלו היטו את לבו – בדיוק כפי שהזהירה התורה.
לעומת זאת, על מצוות פרה אדומה אמר שלמה: *"אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה – וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"*. אפילו ניסיון להבין לא עלה בדעתו. הוא לא התפתה לחשוב שהוא יכול להשיג את טעמה, אלא נכנע בלב שלם לסודה העמוק.
מה ההבדל בין שתי המצוות? מדוע באחת שלמה טעה ובשנייה כלל לא ניסה להבין?
יש שתי דרכים בהן אדם חווה את החיים:
א. דרך השכל – לימוד, ניתוח, השגה.
ב. דרך הלב – תמימות, חוויה, אמונה פשוטה.
השכל מסוגל להביא אדם להישגים גדולים. הוא מאפשר להבין, להסביר, להמשיג. אך הוא מוגבל – כי הוא עוסק במה שניתן למדוד, לנתח, להבין.
הלב מביא למהות החיים עצמם – הפשטות, הרגש, האמונה רק הלב יכול לתפוס באמת. הלב אולי לא מבין אבל יודע.
גם בהיסטוריה האנושות יש את ההבדל העמוק והפער הענק: המדע השיג את כל הפעולות והחיבור שיש ביקום, מהחלקיק הקטן ביותר: האטום עד ההגעה לירח. דבר אחד לא השיגה האנושות המודרנית: סוד הנביעה, נביעת המעיין ונביעת החיים. כלומר החיבור בין המים לנביעה, ובין הגוף לנפש.
מצוות פרה אדומה – זו שאפרה מטהר טמאים – מסמלת בדיוק את הנקודה הזו. היא מכילה סתירה פנימית: אותו אפר שמסמל שריפה, אובדן וכיליון – הוא זה שמביא חיים, טהרה והתחדשות. התורה לא קראה לו אפר – אלא *עפר*: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת".
האפר, שהפך לעפר, מסמל את הפיכת הכיליון לבניין.
איך יתכן? איך משהו שעלה באש והיה לאפר – פתאום מצמיח חיים?
התשובה נעוצה באותן שלוש מילים: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה".
יש דברים שלא נבין לעולם. לא כי הם בלתי הגיוניים – אלא כי הם למעלה מן ההיגיון. רק מתוך אמונה תמימה, מתוך הלב, ניתן לגעת באמת של החיים.
במילים אחרות:
מי שמחפש להסביר הכל, עלול לאבד את הקשר לחיים עצמם. אבל מי שמוכן להאמין גם כשאינו מבין – מגלה את סוד הקיום, סוד ההמשכיות, סוד האמונה שמחיה את החיים.