הלכות ערב פסח שחל בשבת

 

שו"ע או"ח סימן תל

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני  הנס שנעשה בו. הגה: והמנהג לומר במנחה ההגדה, מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו; ופוסקים לומר ברכי נפשי (מנהגים).

אור המלך סעיף א:

א} נהגו להקדים דרשת שבת הגדול לשבת קודם כשחל ער"פ בשבת:

דרכי המלך סעיף א:

כתב הבא"ח בהלכות ער"פ שחל בשבת סעיף [ה] וז"ל בא"ד ובזה השבת מנהגי לדרוש בעזרת ה' בבית הכנסת על ההגדה, אך צריך להקדים כדי שנתפלל בתשע ומחצה, ודרוש שבת הגדול הוא בשבת הקודם:  וכן כתב כה"ח סימן תכט ס"ק ד בשם המהרי"ל אם חל ערב פסח בשבת מקדימין דרשת שבת הגדול לשבת הקודמת, והטעם כי עיקר דרשת הרב בשבת הגדול אינה לדרוש דברי אגדה או פלפול אלא דבר הלכה בעניני הפסח כתקנת משה רבינו בכדי להודיע לציבור את אשר יעשון, וכיון ששבת הגדול הוא ערב פסח אי אפשר לתקן ומה יועיל דרשתו של הרב. וכ"כ פה"ד בחזו"ע פסח עמוד רנב.

שו"ע או"ח סימן תמד סעיף א

י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. הגה: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות  או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה. 

אור המלך סעיף ב-ג-ד

ב} ערב פסח שחל בשבת בהיות ואינו יכול לעשות בדיקה בליל י"ד ככל השנים, תקנו חז"ל להקדים את הבדיקה ליום חמישי בליל י"ג אחרי צה"כ:

ג} למרות שעושה את הבדיקה בליל י"ג ובכל השנים אם מקדים אינו מברך, אבל בשנה זו כיון שזה תקנת חז"ל לכל מברך על הבדיקה ככל שנה ויעשה פיזור עשרה פתיתים כמנהגו בכל שנה. 

ד} כמו כן לאחר הבדיקה יעשה ביטול כמנהגו בכל שנה שמבטל רק מה שאינו רואה. 

דרכי המלך סעיף ב-ג-ד

מבואר בשו"ע שהבדיקה יעשה בי"ג, וכתב הבא"ח בהלכות ער"פ שחל בשבת סעיף [א] בודקין בליל י"ג כפי ההלכות שכתבנו לעיל, בבדיקה של ליל י"ד, והבכורות מתענים ביום חמישי, על כן אם הבודק הוא בכור, יטעום קודם הברכה פירות או מיני מזונות, כדי שיבדוק בישוב הדעת ובנחת, ואחר הבדיקה, יבטל החמץ, כמו שכתבנו בליל י"ד, אבל ביטול של היום לא יבטל ביום ששי, אלא יבטל ביום שבת, ויזהר שלא ישכחהו, אך ביעור חמץ יעשהו ביום ששי, שישרוף הפתיתים שאינו רוצה לאכלם, ומשייר פת לצורך סעודת ליל שבת, וסעודת שחרית דשבת, והביעור בערב שבת יעשהו קודם חצות, כדרך שעושה בי"ד כשחל בחול, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים:

ויש לשאול הנה מבואר לעניין היוצא בשיירה תוך שלושים כתב מרן הב"י בית יוסף אורח חיים סימן תלו אות א (ג) כתב הכל בו (סי' מח ו ע"ד) יש אומרים דמפרש בים ויוצא בשיירא מברכים בשעת הביעור אף על פי שהם רחוקים מן הפסח, ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה זמן ביעור ממש: וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן תלו סעיף א המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק תוך שלשים יום, זקוק לבדוק. (ולא יברך אז על ביעור חמץ) (כל בו). וכתב באור הלכה סימן תלו סעיף א ד"ה ולא יברך אז וכו' – עיין מ"ב הטעם וכן הוא דעת הלבוש וע"ש, אמנם דעת הב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ורק היכי שצריך לבדוק קודם ל' יום א"צ לברך, ודעת הפ"ח דלעולם צריך לברך כיון דחייבוהו חכמים לבדוק. ומסתימת המ"א והט"ז וש"א משמע דתפסו כדעת הג"ה דלעולם א"צ לברך, אכן מצאתי בחידושי הריטב"א וז"ל שם ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור, ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא, הרי דדעת הרא"ה כהפר"ח, ודעת הריטב"א להכריע כהב"ח וצ"ע למעשה: וכ"כ בכה"ח סימן תלו ס"ק [י] שם הגה. ולא יברך וכו'. שעדיין עיקר זמנו לא הגיע. לבוש. וכן כתבו האחרונים דלא כפרי חדש שכתב לברך. ועיין לקמן אות ט"ל: וכ"כ שם בס"ק [טל] שם. אפילו מראש השנה. פירוש אפילו אם יוצא מתחלת השנה כגון אם יוצא אחר הפסח זקוק לבער. בית יוסף, עולת שבת אות ב', חק יעקב אות י"ג, אליה רבה אות י"א. וכן כתבו האחרונים. ואז אין לברך כלל על הבדיקה כדאיתא ריש סימן זה, והב"ח הכריח דתוך שלשים יום יש לברך על הבדיקה, ובשיירי כנסת הגדולה חולק עליו דאין לברך כלל, וכן עיקר ובספק ברכה שומעין להקל. חק יעקב שם, מקור חיים אות י"א עכ"ל:

אולם יש לחלק כשחל ער"פ בשבת הרי לא ניתן לעשות בדיקה בליל שבת וחז"ל תיקנו להקדים הבדיקה לכולם לכן זה זמנו לכל ומברכים על בדיקה זו משא"כ כאשר מדובר ביחיד שיוצא אינו משנה את התקנה שחיוב הבדיקה בליל י"ד דווקא, ורק הוא נאלץ לעשות הבדיקה אך בלי ברכה כיון שזה לא זמן עיקר החיוב. וכ"כ המשנה ברורה סימן תמד ס"ק א בודקין וכו' וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל י"ד [אחרונים]: וכ"כ בכה"ח סימן תמד סק"ב צריך לעשות הבדיקה לאור הנר כמו בכל שנה, וכן מברכין על הבדיקה על ביעור חמץ. וכמו כן לאחר הבדיקה צריך לעשות ביטול כמו בכל שנה על החמץ שלא ראה, למרות שאין איסור כדי שלא ישתכח המנהג בכל שנה. וכ"כ פה"ד בחזו"ע פסח עמוד רנג.

אור המלך סעיף ה

ה} חייב להצניע את החמץ שמשאיר לאכילתו כמו בכל שנה ועוד יותר השנה שמשייר גם חמץ לאכילת סעודות השבת צריך לשמרו במקום שאין יד הילדים מגעת שלא יאכלו ויפזרו ויתחייב עוד פעם בבדיקה.

דרכי המלך סעיף ה

כתב מרן השו"ע ישייר פת מזון לשני סעודות, וכתב המשנה ברורה סימן תמד ס"ק ג ומשיירין וכו' וצריך ליזהר להניחו במקום מוצנע וכדלעיל סימן תל"ד סעיף א': וכ"כ בכה"ח סימן תמד ס"ק ב לאחר הבדיקה חובה להצניע את כל החמץ שמשייר לצורך אכילת מחר ושבת במקום שלא יהיה בהשיג הילדים מפני חשש שיפוררו את החמץ ויצטרך שוב לבדוק, כמו כן יש לאכול במקום מסויים ולנער את כל פרורי החמץ לבל יתפזרו בבית. וכ"כ בחזו"ע לפסח עמוד רנג.

שו"ע סעיף ב:

שו"ע סעיף ב: טוב לבער בערב שבת  קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות. (וביום השבת, יבטלנו) (טור).

 

אור המלך סעיף ו

ו} למחרת ביום שישי בבוקר צריך לבער את החמץ בזמן ביעור ככל שנה בכדי שלא יטעו לשנים הבאות, אולם בשונה מכל שנה לא יעשה ביטול בהיות ועדיין משייר חמץ לסעודותיו בשבת.

דרכי המלך סעיף ו

כתב השו"ע לבער ביום שישי כמו בכל שנה, והטעם הגם שכל יום שישי מותר באכילת חמץ, מכל מקום צריך לעשות ביעור חמץ עד סוף שעה חמישית כמו בכל שנה, כדי שלא יבא לטעות בשאר שנים, אולם באכילה לא אסרו מחשש שיטעו היות ובפועל הוא אוכל בסעודות וכיצד נאסור, ועיין פסקי תשובות סימן תמד ס"ק ז. וכ"כ בחז"ע פסח עמוד רנה.

אור המלך סעיף ז

ז} י"א כמו שהצריכו ביעור ככל שנה, כך גם הגעלת כלים יעשה עד זמן האיסור ככמו בכל שנה, וי"א שמותר לעשות הגעלה בערב שבת כל היום ורק לעניין מצוות ביעור שלא יטעו אבל שאר מילי מותר כל היום וכן עיקר.

דרכי המלך סעיף ז

עיין בפסקי תשובות סימן תמד ס"ק ט. יש אשר החמירו לסיים הגעלה כמו בכל שנה עד זמן איסור, אולם העיקר להתיר כיון שבפועל משתמש בכלי חמץ עדיין ואיך נאסור דהוי תרתי דסתרי.

אור המלך סעיף ח

ח} טוב לעשות המכירה כמו בכל שנה עד שעה חמישית, ואם לא עשה מותר כל היום עד לפני כניסת שבת, והרב המוכר לגוי י"א צריך לעשות מכירת חמץ שיחול הקניין קודם השבת ולא בשבת משום מקח וממכר מלבד החמץ שמשייר לסעודות ולביעור, וי"א שיכול למכור על מנת שיחול הקניין בשבת על כל החמץ שנמצא ברשותו לאחר גמר אכילתו לפני זמן האיסור, מלבד מה שמקיים בו מצוות ביעור, וכן עיקר אולם טוב להחמיר ולמכור הכל עם חלות הקניין ביום שישי חצי שעה לפני כניסת שבת מלבד מה שאכול בסעודות ומקיים בו מצוות ביעור.

 

דרכי המלך סעיף ח

מאחר והשנה ערב פסח חל בשבת כיצד יעשה מכירת חמץ הרי משתמש גם בשבת בחמץ ולכן יצטרך אמנם לעשות מעשה המכירה לפני שבת אך הקניין יחול ביום שבת. ונחלקו הפוסקים האם מותר לעשות קניין ביום שישי על מנת שיחול הקניין ביום שבת, או יעשה המכירה ביום שישי על מנת שיחול הקניין לפני כניסת שבת. וכבר כתבתי בזה בשו"ת דרך המלך ח"ד סימן ד בעניין מלאכות שמתחיל בערב שבת ומסתיימות בשבת איך מותר והנני מעתיק את אשר כתבתי שם בס"ק כא וז"ל יש לפקפק בהיתר עפ"י הנ"י: אולם יש לדון לאסור מטעם אחר בהקדם דברי הנמ"י בב"ק דף כב, מבואר בגמ' בב"ק כב. מחלוקת ר"ל וריו"ח אם אשו חייב משום ממונו או משום חציו, והלכה נפסק בשו"ע חו"מ סימן תב ועוד כריו"ח דאשו משום חציו והוי כגופו, והקשה הנמוקי יוסף דא"כ כיצד מבשלים ומשהים קדירה מער"ש לשבת וכן הדלקת הנר וכדומה הרי אשו משום חציו והוי כאילו הוא עצמו מדליק בכל רגע ורגע ויהיה חייב באיסור שבת? ותירץ דאזלינן בתר תחילת המעשה ואנו חושבים כאילו נגמר כל המעשה כולו כבר ברגע הראשון, ולכן אם זרק חץ ומת חייב אפילו שהחץ פגע רק לאחר שמת המזיק מ"מ חייב, ולכן גם לגבי איסור שבת אמרינן שכל מה שיעשה במשך כל השבת מכח אותה הדלקה של ער"ש חשוב כאילו הכל נגמר מבעו"י ונמצא שעשה היתר. ומצאתי כיסוד זה בחידושי הריטב"א (המיוחס לר"ן) דף לח: במשנה ד"ה מתניתין בענין מעשה דאנשי טבריה שהביאו סילון בע"ש והוחמו בשבת, ופירש כיון שהמים שבאו בשבת לא התחילו להתחמם מע"ש אלא הכל בשבת עיי"ש. משמע אם התחיל מע"ש מותר. ולפי יסוד זה כתב מרן הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה סימן עז לדון היכא שעשה קנין ע"מ שיחול בשבת אם מותר או אסור, ומסיק לאסור לפי דברי הנ"י הנ"ל, דכל מה שהנ"י התיר הנ"מ היכא שהתחיל גוף המלאכה בער"ש חשבינן כל אותה מלאכה נגמרה בער"ש, אבל הכא שכל חלות הקנין נעשה בשבת ולא התחיל כלל הקניין לחול מער"ש כיצד נאמר דהוי כאילו נעשה הכל מבעו"י ולכן אסור, וכן ראיתי בשו"ת מחנה חיים ח"ג סימן כב שמסיק לאסור מלאכה שמתחילה להיעשות רק בשבת ע"י מעשיו מער"ש וכל מה שהתרנו דוקא באופן שגוף המלאכה התחילה מער"ש. והביא דבריו ביב"א ח"ג סימן יז, וכן הביא בשם המשפטי עוזיאל ח"א (דרכ"ג ע"א) שג"כ כתב לאסור לפי דברי הנמ"י לערוך שעון מער"ש שיכבה או ידליק בשבת, וא"כ לפי"ז יש לאסור כל הנ"ל המופעל ע"י שעון שבת שהרי ע"י מעשיו עושה כל המלאכה בשבת או כיבוי או הבערה, אולם בשו"ת שואל ומשיב תנינא סימן ה (ח"ב), וכן בשו"ת יד יוסף סימן יז ובליקוטים אות ז', וכן האריך בשו"ת יב"א שם כתבו להתיר ואין ללמוד כלל מדברי הנמ"י, מאחר והוא גרמא בעלמא מותר, דהרי בשבת כתיב לא תעשה ולא גרמה, והאריכו לדון אם יש לחלק בין גרמה לכיבוי או גרמה להדלקה, גם בשו"ת תורה לשמה סימן עז בהמשך דבריו מסכים דגרמה מותר ולכן בכל המלאכות מתיר, ורק בקנין רוצה להחמיר דנאסר מפני גזירה עיי"ש.

ולכאורה יש להוכיח מסוגיתנו דאפילו כל המלאכה נעשית בשבת מותר מדין פריסת מצודות כמ"ש בתוס' שכל המלאכה דוקא בצידה עצמה ודוקא אם יצוד ברגע הפריסה חייב חטאת, אבל אם פורס ואח"כ ניצוד הוי גרמה ופטור למרות שכל המלאכה כולה נעשית בשבת.

וכך מפורש בחידושי המאירי שכתב דלפי ב"ש מדוע גזרו הרי ליכא חיוב חטאת? ופירש היות וכל המלאכה נעשית בשבת ולא התחיל מער"ש לכן גזרו טפי, נמצא דב"ה שהתירו אפילו שכל המלאכה כולה בשבת, וכן מתבאר לפי תירוץ חידושי הריטב"א הישן דביאר טעם אחר גזירה שיחשוב שאין איסור במלאכה זו עיי"ש.

אולם בשו"ת תורה לשמה סימן עז הרגיש בראיה זו ודחה דשאני צידה שהתרנו אפילו שכל המלאכה נעשית בשבת מפני שלא בטוח שיצוד, ואפילו שנמצא במקום ששכיח הצידה כמ"ש בתוס', מ"מ אינו מוכרח המציאות ושוב לא אמרינן דהוי עושה מעשה צידה לשבת, מש"כ בקנין שמוכרח לחול בשבת הוי עושה קנין לשבת וזה אסור.

ולכאורה צ"ב מה סברת השו"מ ויד יוסף ודעמייהו להתיר הרי חזינן שכל מה שהנמ"י התיר מה שנגרם מאליו בשבת הוא דוקא היכא ששיך לומר שהכל נעשה מבעו"י, ואילו כאשר כל המלאכה נעשית בשבת אפילו שזה בגרם צריך לאסור לפחות מדרבנן [ודלא כמחנה חיים שאולי כוונתו מדאורייתא והתקשה בנו בדבריו בספרו תורת חיים ואפשר גם המחנה חיים התכוון מדרבנן עיי"ש]. ומה מהני לומר בגלל שזה גרמא נתיר דסו"ס יש לאסור מדרבנן? וצ"ב. וכתבתי עוד בס"ק כא} ביאור הנ"י וטעם ההיתר: והנלע"ד לאחר העיון דלכאורה יש להעיר מה קושית הנ"י כיצד התרנו נר וקדירה הרי הוי מבעיר בגופו וחייב, הרי תנן במתניתין הכא להדיא דכל מלאכה שנעשית מער"ש מותר, ופירושו של דבר בגלל שזהו רק גרמא בעלמא ולא מעשיו וגרמא מותר בכל מלאכות שבת? אך כדייקת דברי הנ"י שפיר דכל קושיתו אך ורק על מלאכת מבעיר דהוא אש, והרי קיי"ל אשו משום חציו והוי כגופו בכל רגע ורגע, ולכן כוונת הנ"י הניחה למ"ד אשו משום ממונו דלאו כגופו הוי גרמא ומותר, וגם למ"ד אשו משום חציו בשאר מלאכות שאינם מבעיר אפ"ל דמותר מער"ש אפילו נמשך מאליו בשבת דהוי רק גרמא בעלמא ומותר, אבל במבעיר כגון קדירה נר ומדורה וכדומה הוי אשו משום חציו דהוי בכל רגע כאילו גופו מדליק וא"כ יתחייב בשבת אפילו הדליק מער"ש?

ולזה תירץ דברגע הראשון של ההדלקה נכלל כל מה שעתיד להיות מאותה הדלקה ולכן מותר כיון שהכל כבר נעשה מלפני השבת, דהשתא מה שממשיך לבעור מאליו הוא בוער, ולפי"ז בשאר מלאכות שהם אינם חשובים כוחו וחציו ודאי לא עלה בדעת הנ"י להקשות דפשיטא שמותר דהוי גרמא, וא"כ נוכל לומר דגם בהבערה אם כל ההבערה שבשבת תהיה מכח מעשיו של ער"ש ולא התחיל כלל לפני השבת ממה נפשך מותר, דאם נאמר שהם חציו והכל כוחו שוב הכל יחשב שנעשה מלפני השבת ופטור, ואם נאמר דע"י אותו מעשה הוא רק גורם שתהיה הבערה בשבת שוב הוי רק גרמא ואין לחייבו על גרמא ומותר אפילו מדרבנן, מאחר וזהו הטעם שהותרו כל המלאכות מער"ש לשבת דהוי רק גרמא בעלמא ודו"ק. ולאחר זמן שמחתי כמוצא שלל רב שכונתי בזה לדברי הישכיל עבדי ח"ה סימן לה סק"ו עיי"ש. וכן נראה לבאר כוונת השו"מ עיי"ש, וא"כ גם בקנין כאשר עושה מעשה שיחול בשבת הוי רק גרמא ומותר, דלא גרע מכל המלאכות שהתחיל מע"ש ונגמרים בשבת דמותר.

אולם הרע"א בשו"ת כתבים סימן קנט הסתפק בדין זה שעושה קנין מער"ש לשבת ומסיק לאסור, מדבריו מתבאר שהטעם לאסור דשייך הגזירה שאסרו חז"ל קנין בשבת שמא יכתוב, ואפשר שהחשש שיכתוב הוא בזמן חלות הקנין, אבל אין לאסור מטעם שלא התחילה מלאכה מער"ש כדברי התורה לשמה, בטעמו הראשון אלא כפי מסקנתו. וראיתי בשו"ת אבני נזר אוה"ח סימן נא שהקשה על הרע"א מה ספיקו דמאי שנא מכל המלאכות שהותרו מער"ש לשבת? וכתב לתרץ דקנין שאני דאם ימות הקנין בטל ונמצא שגם בשעת חלות הקנין גופו מקנה, משא"כ כל המלאכות אינם צריכים לגופו להיעשות, ומתבאר גם מדבריו דאפילו שהמלאכה כולה בשבת מותר ואין לחלק כמ"ש התורה לשמה הנ"ל, היוצא לסיכום לפי ענ"ד דאין לאסור אפילו שכל המלאכה נעשית בשבת ע"י מעשיו מער"ש דהוי רק גרמא בעלמא דמותר, ועיין עוד בזה בשו"ת יד יוסף סי' יז ובמילואים סימן ז, ובתורת חיים סי' רנב, ובשו"ת יב"א ח"ג סי' יז שהאריכו בזה, עכ"ל תשובת דרך המלך. עוד נראה לענ"ד גם טעמו של הגרע"א והתורה לשמה בטעם השני לאסור מצד גזירת חז"ל שמא יכתוב ואינו עניין למלאכות שבת. ולענ"ד יותר נראה שחשש הכתיבה במקח וממכר הוא בשעת מעשה הקניין ולא בזמן חלות הקניין שאינו במוחש וכיון שעשה המעשה לפני שבת תו לא שייך לגזור על חלות הקניין שמא יכתוב שאם לא כתב בשעת מעשה המכירה שוב לא יכתוב בשעת חלות הקניין. ולכן נראה העיקר להלכה להתיר חלות קניין בשבת, זאת ועוד בפרט שמבואר שיש מתירים אפילו לעשות מעשה  מכירת חמץ והקניין ביום שבת כיון שמטרתו לסלק האיסור מעליו הקלו, כמ"ש לקמן במשנה ברורה סימן תמד ס"ק כ וז"ל יש מהאחרונים שמצדדים דיכול גם למכור לעכו"ם ולא מיקרי מקח וממכר בשבת כיון שאינו עושה אלא להנצל מאיסור חמץ, אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דמכירה אסור בכל גווני אפילו אינו לוקח מעות ממנו כלל אלא קוצץ עמו סכום המקח או מוכרו לו כשער שבשוק בלי קציצת סכום המקח ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקניה אף על פי שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ לא התירו חכמים בשבת מקח וממכר גמור אפילו לצורך מצוה וכמו שנתבאר בסימן ש"ו סעיף ו' עיין שם במ"ב: ואפשר בנידון דידן שעשה מעשה קניין לפני שבת ורק חלות הקיין יהיה בשבת יהי מותר לכו"ע. ועוד עיין למרן פה"ד שהאריך בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג – אורח חיים סימן יז באמצע ס"ק יב. וכ"כ בנו הרשל"צ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף שבת ב סימן שו, סעיף ד. מי שמכר את החמץ לגוי בערב – שבת, וערב פסח חל בשבת, ומתנה עם הגוי שהקנין יחול למחרת בבוקר יום השבת, יש מקום לומר שאינו עובר באיסור מקח וממכר בשבת. ויש חולקים. ועל כן לכתחלה אין לעשות כן. עיי"ש במקורות ההלכה. וכ"כ בפסקי תשובות סימן תמ"ד סעיף יז הביא את שני הדעות כנ"ל עיי"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב ח"ו סוס"י נ', דעת תורה סע' א' דכן מוכח מהריטב"א יבמות צ"ג, שו"ת מהר"ם שיק סי' קל"א (וסותר עצמו מסי' ר"ה), שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קי"ז, שו"ת תורת חסד – לובלין ח"א סי' י"ג, שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' כ"ב ועוד. ועיין שו"ת אג"מ ח"ג סי' מ"ד דרוצה לחדש דבנידו"ד לענין מכירת חמץ באופן כזה גם הגרע"א יודה להיתר עיין שם.

והנראה למעשה למרות שהעיקר לדינה להתיר חלות קניין בשבת, ובפרט בנידון דידן שעיקר כוונתו להציל עצמו מאיסור חמץ כמ"ש המ"ב, מכל מקום כיון שבנקל יכול לעשות תנאי במכירה ולצאת לכולי עלמא מהיות טוב עדיף לעשות המכירה כדעה ראשונה שיחול הקניין לפני כניסת שבת ויכתוב שעה מוגדרת עם תנאי שמשייר את מה שאוכל ומקיים מצוות ביעור, או מתנה שיש לו רשות לאכול ולהשתמש ואחר כך יעשו החשבון מה לקח בכדי להוריד מהמכירה, כך שבפועל מכר את כל החמץ בער"ש מלבד מה שהשתמש בשבת ומה שמקיים מצוות ביעור, וכיון שעשה תנאי אין שימושו מבטל מעשה המכירה, ולזאת אם נשאר חמץ שרוצה להניחו במקום המכירה יכול לעשות כן, כמו שנשאלתי אדם שאוהב ויסקי ושותה בשבת מה יעשה עם הנשאר,  התשובה יכול להניחו במקום מכירת חמץ כיון שהיה כלול במכירה כל מה שלא ישתמש.

 

 

אור המלך סעיף ט

ט} העושים פסח מחוץ לביתם ומוכרים את כל הבית בכדי להיפטר מנקיונות ועבודה קשה, טוב לעשות המכירה לפני שחל חיוב בדיקה בי"ג השנה, ובדיעבד מועיל מכירה שלאחר מכן לפוטרו מחיוב בדיקה. אלא שבכל אופן היות וזה תוך שלושים צריך לקיים מצות בדיקה או במקום שהולך או משייר מקום בביתו לקיים מצוות בדיקה.

דרכי המלך סעיף ט

בני אדם שנוסעים מהבית לכל ימות הפסח ורוצים למכור את הבית כדי להפטר מבדיקת חמץ, טוב לעשות את המכירה לפני שיחול עליו חיוב בדיקה, ולכן בשנה זו צריך להקדים ולמכור יום קודם כדי שלא יהיה הבית ברשותן בזמן חיוב הבדיקה, דהיינו מכירת י"ב, ובדיעבד מועילה מכירה גם יותר מאוחר. ברם היות וזה תוך שלושים לפסח כבר התחייבו בבדיקה כמבואר בשו"ע סימן תלו והפוסקים, ולכן צריך לדאוג שיקיימו מצות בדיקת חמץ במקום אחר או משיירים מקום בבית לעשות בדיקה.

אור המלך סעיף י

י} אסור לאכול מצה הראויה לקיים בה מצוות אכילת מצה בליל הסדר בערב פסח. אולם נחלקו הפוסקים מתי מתחיל איסור אכילת מצה, י"א מזמן איסור אכילת חמץ, וי"א מזמן שחל חיוב ביעור חמץ, וי"א מעלות השחר של ערב פסח, ולענ"ד ראוי להחמיר משעת חלות חיוב ביעור חמץ שזה מתחילת ליל שבת.

דרכי המלך סעיף י

כן מבואר בירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק י הלכה א א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. וכן פסקו כל הראשונים והאחרונים ללא חולק שיש איסור אכילת מצה בער"פ והוסיף  להחמיר בעונשו של האוכל, הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב אסרו חכמים לאכול מצה ט בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וכן מבואר בשו"ע סימן תעא סעיף ב: וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל  מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול  כל יום ארבעה עשר (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ם והמגיד פ"ו).

ויש לברר ממתי חל איסור אכילת מצה בער"פ, והעולה ומתברר מהראשונים שיש בזה שלושה שיטות יש מתירים לאכול מצה גם בשחרית עד זמן איסור חמץ כיון שהאיסור מתחיל רק מזמן איסור אכילת חמץ. ויש חולקים ואוסרים מזמן שחל עליו חיוב ביעור חמץ שזה צאת הכוכבים של ערב פסח ולכן אסור גם בלילה, ויש מתירים בלילה וסוברים שהאיסור מתחיל מעלות השחר של ערב פסח.

שיטה ראשונה להתיר עד זמן איסור חמץ:

כן כתב בעל המאור מסכת פסחים דף טו ע"ב וז"ל מתני' י"ד שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר"מ, פירוש רבי מאיר לטעמיה דאמר ושורפין בתחלת שש משום, דסבר לה כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכיון דמקלע י"ד בשבת דלאו בר שריפה הוא שאין שריפת חמץ דוחה את השבת, ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואינו יכול לשורפו, לפיכך עשו לו שעת שתים עשרה ביום י"ג שהוא ע"ש כשעה ששית ביום י"ד ברוב השנים, וזו היא ששנינו מבערין את הכל מלפני השבת בין תרומה בין חולין, ואפשר לו לסעוד בשבת מן המצה. ואף על גב דגרסינן בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו ה"מ משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר, ודיקא נמי דמדמי ליה לארוסה זה הוא טעמו של רבי מאיר דאמר מבערין את הכל מלפני השבת עכ"ל.   וכ"כ הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף טז ע"א לאחר שהביא מחלוקת הרז"ה והרמב"ן כתב לדחות ראיות הרמב"ן והכריע כהרז"ה, וכ"כ בחידושי הר"ן פסחים דף מט. וכ"כ הרא"ש מסכת פסחים פרק ג סימן ז וז"ל ירושלמי (פ"י ה"א) ר' לוי אומר האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונראה דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך: וכן בקיצור פסקי הרא"ש מסכת פסחים פרק ג סימן ז האוכל מצה בערב הפסח מזמן איסור חמץ ואילך מכין אותו מכת מרדות: עוד כתב בקיצור פסקי הרא"ש מסכת פסחים פרק י סימן א ערבי פסחים. אף על פי שהאוכל מצה בערב הפסח מזמן איסור חמץ ואילך לוקה מצה עשירה שאין ראוי לצאת בה בלילה מותר לאוכלה: וכ"כ בנו הטור וכמ"ש בדרישה. וכ"כ רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק א דף לט ט"ב. י"ד שחל להיות בשבת וכו' האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו והבועל ארוסתו בבית חמיו לוקה כך פשוט בירושלמי, פירוש ודוקא מזמן איסור חמץ ולמעלה ומצה עשירה מותר כמו שכתבתי למעלה וכן כתבו התוספות: וכ"כ בחידושי הריטב"א מסכת פסחים דף נ ע"א אמרו בירושלמי (פ"י ה"א) כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, ואיכא מרבנן דנקט לה כפשוטה בכולי יומא ובכל מצה, וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמר אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה, נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה, ומשם ואילך אסור במצה ראויה. וכ"כ בספר כלבו סימן מח וז"ל ואסרו חכמים לאכלה בערב הפסח מו' שעות ולמעלה והאוכל מצה הראויה לצאת בה ערב הפסח לוקה עכ"ל. והובא שיטה זו בתשובות הגאונים – שערי תשובה סימן צג וז"ל בסוף התשובה והרב רבינו יצחק ן' גיאת ז"ל כתב באלינסה נהגו לבער את הכל מלפני השבת ולאפות מצה בע"ש ולאכלה בשבת כר' מאיר, וגדרו גדר הקדמונים בפני המקילים שלא יבאו לידי איסור, ובמוצאי שבת אופין מצה בתקנה ומקיימין בה את המצוה. והביא דיעה זו בחידושי המאירי פסחים דף יג. והביא דיעה זו גם בספר העיטור עשרת הדיברות – הלכות ביעור חמץ דף קכא טור ג בשם רבנו אפרים. עולה ומתבאר שכשיטה ראשונה שהאיסור חל רק מזמן איסור אכילת חמץ שרק אז המצה דומה לארוסה. סוברים הרז"ה, הר"ן, הריטב"א, הרא"ש, והטור בפסקי הרא"ש, ורבנו ירוחם, והכל בו, ומהרי"ץ גיאת.

שיטה שניה שאסור גם בלילה:

אולם הרמב"ן במלחמת ה' מסכת פסחים דף טו ע"ב הביא דברי הרז"ה שחולק על הרי"ף ודחה דבריו לקיים את פסק הרי"ף, וז"ל אמר הכותב על דבר זה חזרתי כאן לכתוב הירושלמי כמו שהוא בגמ' שלנו וכן גורסין שם א"ר לוי האוכל מצה וכו' תני רבי יהודה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור, פירוש וכו', ואתה למד ממנה שכל היום אסור לאכול מצה כדקתני עלה בבן בתירא בין בחמץ בין במצה אסור שפירושו אסור כל היום, דכן הוא ודאי מדלא קאמר בהדיא משש שעות ולמעלה לפיכך היה אומר על רבי שהיה מתענה בע"פ שלא היה אוכל מצה מן דרבי לוי, ורבינו הגדול ז"ל רמז לנו כן לפיכך כתב הירושלמי הזה בכאן לומר שאם בא לבער הכל בלא שיור לאכול הימנו והטעם לזה שכיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו עכ"ל: הרי שביאר שנאסר מזמן שצריך לעשות ביעור בלילה. נמצא לפי הרמב"ן זו שיטת הרי"ף ודלא כהרז"ה. וכן הכריע הראב"ד בהשגותיו. וכ"כ תלמידו בחידושי רבי דוד פסחים דף מט לבאר את הרי"ף כדברי הרמב"ן ודלא כהרז"ה וז"ל ב"ד והטעם שכל היום אסור לאכול מצה שאחר שהתחיל לבער את החמץ בלילה נעשית לו המצה כארוסה בבית חמיו. וכן כתב האורחות חיים חלק א הלכות חמץ ומצה סימן קיד. ואסרו חכמים לאכלה ערב הפסח מו' שעות ומעלה אבל קודם ו' מותר וכ"כ הר"ז ז"ל דאינו לוקה אלא מו' שעות ולמעלה. וי"א שאסור כל היום י"ד והלילה עמו. וכן הכריע בספר אהל מועד שער הפסח דרך ד נתיב יב וז"ל ביום י"ד סמוך למנחה גדולה כחצי שעה לא יאכל אדם שום דבר המשביעו כדי שיאכל מצה לערב לתיאבון וא"ת והלא המצה שהיא זכר לפסח באחרונה היא נאכלת על השבע י"ל דהיכא דלא הפסיק אכילתו אוכל והולך עד שיתמלא בטנו. האוכל מצה בע"פ ואפי' קודם חצות הרי הוא כבא על ארוסתו בבית חמיו, ויש מחמירים שלא לאכלה מתחילת הלילה כיון שנתחייב לבדוק החמץ, והר"ז כתב שאין איסור אכילה אלא משעה שנאסר החמץ באכילה דאז נקראת המצה ארוסה, והכל מחמירין שלא לאכול מצה בכל היום, וגם מהירוש' נראה שכל יום י"ד בכלל האיסור, ור"ת היה רגיל לאכול מצה שנילושה בבצים בי"ד שחל להיות בשבת בסעודה שלישית. ומסתמא כל מי שפוסק כהרי"ף סובר כדברי הרמב"ן יאסור כבר מהלילה, כן הכריע בספר המכתם פסחים יג ע"א הכריע כהרי"ף ולא כהרז"ה, וכן בספר העיטור עשרת הדיברות – הלכות ביעור חמץ דף קכא טור ג הכריע כהרי"ף.

וזה לשון הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו עכ"ל. ממה שכתב בערב פסח משמע כל ערב פסח שזה כולל הלילה. וכתב לבאר דברי הרמב"ם המגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב אסרו חכמים לאכול וכו'. בהלכות פ' אלו עוברין ירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ופי' מכת מרדות מדרבנן. ויש מי שכתב דדוקא לאחר איסור חמץ דהיינו אירוסין דמצה, ומדברי רבינו נראה כל היום: וכן כתב לבאר רבינו מנוח – ספר המנוחה הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב לבאר בדעת הרמב"ם, [יב] כתב הרב אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כו'. אמר המפרש נראה דדוקא ביום ארבעה עשר הוא דאסור משום היכר אכילת מצה של מצוה שצריך לעשות בלילה אבל בשלשה עשר מותר ומה שכתב ומי שאכל מצה בערב הפסח כו' מכין אותו וכו' איתא בירושלמי דאמרינן האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו ולוקה. ודוקא מצה דמינטרא משום חובה הוא דאסור אבל בצקות של גוים ומצה עשירה מותר לאכול. הראת לדעת שלמד ברמב"ם שאסור כל היממה של י"ד כולל הלילה ורק בשלושה עשר מותר. וכן מתבאר במהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף מט ע"ב אשר דוחה את בעל המאור ומסכים לדברי הרמב"ן. וז"ל ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את התרומ' מלפני השבת וחולין בזמנן. ואסו' לאכול שום מצה בכל ערב הפסח. עוד כתב במהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף מט ע"א ירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו וכו' ומדקאמר סתם ערב הפסח, כל היום במשמע דאי לא הוי לי' לפרושי משש שעות ולמעלה כדקתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות. ערבי פסחים סמוך למנחה דאלמא אי לא פריש כל היום במשמע. ועוד דגרסינן התם בירוש' וכו' אלמא מעיקרא כד הוה ס"ד דמשום דר' לוי לא הוה אכיל מצה לא קשיא לן וליכול קודם חצות ש"מ דכל היום במשמע ושלא כדעת הרב בעל המאור ז"ל. ומשום כך כתבו לירוש' הרב אלפסי ז"ל כאן דאי לא בערבי פסחים הוה ליה לאתוי. ומינה נמי שמעינן דבכל מצה אסור ולאו דוקא מצה שמורה דאם איתא ליכול ר' מצה דלא מינטרא.  וכן משמע בבית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף יג ע"א ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו' אבל מ"מ לדעתנו אכילת מצה בכל היום מכוער הדבר שמשום תיאבון נאמרה וכל שמלא כרסו ממנה פרח תיאבונו ומנהגנו לבער את הכל מלפני השבת אף החולין אלא שמשיירין את הצריך לשתי סעודות בצמצום ואם הותיר מבערו אם שיאכיל לבהמה ולחיה קודם איסור הנאתו אם שיפרר וזורה לרוח עכ"ל: ממה שכתב "בכל היום" משמע כולל הלילה וכונתו כל ערב פסח.  וכן מתבאר מספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רח. ויום בארבעה עשר בניסן מותרין באכילת חמץ כל ארבעה שעות דתנן ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש וקיימא לן הלכתא כרבי יהודה, כתב אחי ר' בנימין (אחי) נר"ו יש אנשים שנהגו סילסול בעצמן שלא לוכל חמץ בערב הפסח כל עיקר וגם מצה אינם אוכלין אלא מעבירין כל היום בפירות ומיני תרגימא, ויש להם סמך בירושלמי אמר ר' לוי כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו עכ"ל. הרי שלא אכלו כל ערב פסח רק מיני תורגמא. וכן נראה בלשון פסקי ריא"ז מסכת פסחים פרק י הקדמה – הלכה א. ערב פסחים סמוך למנחה, שהוא מסוף תשע שעות ולמעלה, לא יאכל אדם עד שתחשך, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. ולא אמרו כן אלא בפת שאינו לא חמץ ולא מצה, כגון מצה עשירה או בצק שלגוים שאין אדם יוצא בהם משום חובת מצה, אבל אם היה חמץ הרי הוא אסור מארבע שעות ולמעלה, ואם היה מצה הרי זה אסור כל היום כולו, שהרי אמרו האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל עכ"ל. ממה שכתב כל היום כולו משמע לילה ויום.

גם אפשר לדייק מלשון התוספות מסכת פסחים דף צט ע"ב לא יאכל אדם – פירוש אפילו התפלל, ומשום מצה כדאמרינן בגמ', דבלא התפלל תפלת מנחה אפילו בשאר ימות השנה אסור כדתנן בפ"ק דשבת (ד' ט:), וא"ת ומה לא יאכל אי מצה אפילו קודם נמי אסור, כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, ואי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (ד' קז:) אבל מטבל הוא במיני תרגימא? וי"ל דאיירי במצה עשירה, דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא וכן היה נוהג ר"ת. משמע שאסור לאוכלה קודם זמנה משמע כל ערב פסח וזה כולל הלילה.

לסיכום שיטה שניה: כן מבאר הרמב"ן בשיטת הרי"ף, וכ"כ תלמידו בחדושי רבי דוד לפסחים, וכ"כ בהשגות הראב"ד, וכן מבואר באורחות חיים, וכן באוהל מועד, וכ"כ במהר"ם חלאוה, וכ"כ לבאר ברמב"ם המגיד משנה, וכן ביאר רבנו מנוח ברמב"ם, וכן אפשר לדייק מלשון התוספות, וכן מתבאר בשבולי הלקט בשם אחיו, וכן משמע בלשון המאירי, וכן בפסקי הריא"ז.

שיטה שלישית שמותר בלילה ורק ביום ער"פ אסור כל היום.

כן אפשר ללמוד שיטה זו בתשובות הגאונים – שערי תשובה סימן צג וז"ל וששאלתם שבת שחל להיות ערב פסח שנהגו אצליכם לבער מלפני השבת משום שכרות חתנים ופרשתם מי שאינו נוהג מנהג זה יתחייב או לא. כך ראינו שכהלכה אתם עושין ששבת אסור לבער בה חמץ, אבל מבערין אותו מלפני השבת ומניחין דבר קצוב כשיעור סעודה של שחרית שבת, וכו' עכ"ל. מלשונו שכתב רק קצוב לסעודת שחרית משמע שבערב יאכל מצות. אמנם הובאו שם דעות החולקים עיי"ש.

דברי התשב"ץ וביאור דבריו:

והנה הראשון היחיד שמפורש אסר רק מעלות השחר וממילא בלילה מותר שעליו סמכו הוא שו"ת התשב"ץ חלק ג סימן רס הכריע כדברי הרי"ף והרמב"ן אך כתב בלשונו שכל היום אסור מע"ה וז"ל ובירושלמי (פסחים פ"י ה"א) אמרו שהאוכל מצה בע"פ הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה מכת מרדות והרי"ף ז"ל הביאו ולא חלק. אבל הרז"ה ז"ל או' שלא נאסר לאכול מצה אלא משעה שהחמץ אסור שאותה שעה המצה היא כמו ארוס' וכו'. והרמב"ן ז"ל הוכיח מהירושלמי שכל היום היא אסורה ויש מפקפקין בראייתו. ול"נ כדברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל המסייעו שכל היום היא אסור מע"ה עד הליל', ומצה זו הנאסרת לאו דוקא מצה המשומרת אלא כל מצה אסור וכו' עכ"ל:  משמע מדבריו שכל האיסור הוא רק מעלות השחר, ומכאן למדו הפוסקים להתיר בלילה גם לדעת הרי"ף וכ"כ מרן רבנו עובדיה בחזו"ע פסח עמוד קצז שהתשב"ץ חולק על האורחות חיים בהבנת הרמב"ן ואין לאסור אלא מעלות השחר עיי"ש.

אולם בהורמיניה דמו"ר עטרת ראשנו יש לשאול בדברי התשב"ץ צ"ע היות והולך ומסכים לדברי הרמב"ן בביאור הרי"ף אשר ביאר שהמצה נאסרת כארוסה מזמן שמתחיל ביעור ולא מזמן שנאסר באכילה ממילא בהכרח שנאסר בלילה כמבואר ברמב"ן בפירוש כנ"ל, אם כן כיצד התשב"ץ מכריע כהרמב"ן ולא כותב בפירוש שלמרות שמסכים לביאור הרמב"ן אבל עדיין חולק עליו שלא אסור בלילה? זאת ועוד הניחה לשיטת הרז"ה המצה הופכת להיות ארוסה מזמן איסור חמץ או לשיטת הרמב"ן מזמן חיוב ביעור חמץ אבל אם נתיר את בלילה לאכול ורק מעלות השחר נאסר אם כן בצריך ביאור למה בעלות השחר נעשית כארוסה? וכן מצאתי בחידושי החתם סופר מסכת פסחים דף מט ע"א וז"ל וס"ל לרמב"ן דאין סברא שיתחילו אירוסי מצה אלא או אחר גמר הביעור מחצות ואילך או מתחלת בדיקתו ולא בין הזמנים ודברים של טעם הם וק"ל: זאת ועוד שבספרו מאמר חמץ לרשב"ץ אות קג – קה הביא את מחלוקת הרז"ה עם הרי"ף והרמב"ן והביא דברי הר"ן שדחה דברי הרמב"ן, אך הרשב"ץ מקיים ומחזק דברי הרמב"ן שהם עיקר וכהרי"ף. וז"ל ירושלמי (פסחים פ"י ה"א). אמר רבי לוי האוכל מצה בערב בפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו. וכו' ומדברי הריא"ף ז"ל (טז א) נראה שכל היום אסור. אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב שאינו אסור אלא משש שעות ולמעלה שנאסר בו חמץ דהשתא הויה [המצה] ארוסה. אבל קודם שש שעות שמותר לאכול חמץ. עדיין לא התחילו אירוסין של מצה, וכ"כ הרא"ש ז"ל (פ"ג ס"ז). והרמב"ן ז"ל קיים דברי הריא"ף ז"ל דכל היום אסור הוא. והוכיח כן מסוגייא ירושלמית וכך היא. וכו' ולמד ממנה הרמב"ן ז"ל שכל היום אסרו לאכול מצה כדקתני עלה דבן בתירא בין חמץ בין מצה אסור. שפי' אסור כל היום. לפיכך היו אומרים על ר' שהיה מתענה ערב הפסח שלא היה אוכל מצה מדר' לוי. אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל. והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות דחה זה. דה"ק שהאוכל מצה בערב הפסח משעת איסור חמץ כבא על ארוסתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכו'. ואני אומר כדברי הרמב"ן ז"ל. שאם כדבריו הכי הוה להו למימר בירושלמי. לא חמץ מן הדא דרבי יהודה בן בתירא. ולא מצה מן הדא דר' לוי. מדמקדמי להא דרבי לוי משמע דלא תליא בדר' יהודה בן בתירא אלא בכל ענין קא אסר ר' לוי כולי יומא. בין דמתסר חמץ כולי יומא בין דלא מתסר אלא משש שעות ולמעלה כדברי רבינו אלפאסי ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל המסייעו כך נ"ל עכ"ל: ואם הוא מתיר מעלות השחר מדוע כתב כאן אסר ר' לוי כולי יומא. ולא חזר וכתב כאן מע"ה כמ"ש בתשובתו? ולכן נלע"ד שצ"ל שיש טעות דפוס בתשובות התשב"ץ והמדפיסים טעו כיון שצד"י ועי"ן דומות והחליפו עיי"ן במקום צד"י וכתבו מע"ה, אך האמת צ"ל מצ"ה שכונתו מצאת הכוכבים שזה מתחילת הלילה של ערב פסח נאסר לאכול מצה ובזה מתיישב שמכריע כהרמב"ן ואינו חולק עליו. או שהיה כתוב שכל היום אסור מצה וכו' ולא מע"ה שכך תואם הלשון לספרו מאמר חמץ. ואם כינים דברנו הרי שאין אף ראשון שכתב במפורש להתיר בליל י"ד את המצה, כך שיש רק שני שיטות או שהמצה נקראת כארוסה מזמן חיוב ביעור חמץ או מזמן איסור אכילת חמץ.

לא נותר אלא מה שכתבתי את הדעה בתשובת הגאונים שכתב להשאיר חמץ בצמצום רק לסעודת שחרית. ואכן דעה זו יחידאה ואפילו יתר הגאונים שם חולקים. ואף קשה שזה נגד דברי הגמרא שכתוב שני סעודות וצ"ע.

קושיה על שיטות שמתירים בלילה:

ואדרבא יש לשאול כיון דנקיטנן להלכה כחכמים שמשייר מזון שתי סעודת כמ"ש הרי"ף והרמב"ם  ורוב הראשונים שצריך לשייר מזון שתי סעודות חמץ אם נאמר שמותר בלילה לאכול מצה מדוע התירו לשייר מזון שתי סעודות ולא רק סעודה אחת לשחרית כמ"ש הגאון הנ"ל, ואכן הרי בחזו"ע וכן האור לציון כתבו שבליל שבת מותר לעשות הסעודה ממצות ורק סעודת הבוקר יש איסור. וא"כ למה חז"ל וכל הראשונים לא אמרו רק סעודה אחת, הרי חז"ל הצריכו לצמצם שלא לשייר הרבה וכתבו במדוייק שתי סעודות? ולכן יותר נראה למעט בפלוגתא שיש רק שני שיטות או כמו האוסרים מבדיקת חמץ ליל י"ד או כהמתירים עד זמן שנאסר אכילת חמץ, וכיון שהכרעת הראשונים כהרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים וכך פסק מרן השו"ע לשייר מזון שתי סעודות חמץ לשבת ולאסור מצה בערב פסח בהכרח שנאסר כבר מזמן חלות חיוב הבדיקה לבער את החמץ. ולמרות שהשנה שחל ערב פסח בשבת הקדימו חיוב הבדיקה לליל י"ג לא נאסר אלא מליל שבת, כיון שחיוב הבדיקה בליל י"ג הוא מפני שיוכל לעשות בדיקה לאור הנר שאי אפשר בשבת, אבל ברור שעיקר החיוב מתחיל מליל שבת. ולכן נראה לענ"ד עיקר לאסור כבר מליל י"ד.

מחלוקת הפוסקים דעת האוסרים:

והנה נחלקו הפוסקים האם אסור גם בליל ערב פסח או רק מעלות השחר, יש אוסרים גם הלילה כ"כ המגן אברהם סימן תעא סעיף ב אוסר, וז"ל בסק"ו מצה שיוצאין בה. נ"ל דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלה בע"פ כל היום דשמא מצה היא עססי' תס"א ומשמע דביום י"ג מותרין לאכול מצה עכ"ל: וכן פסק הבן איש חי בשו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סימן כז לאסור מליל י"ד, ובספר כה"ח סימן תעא ס"ק כב הביא מחלוקת בדבר דהמ"א מדייק לאסור ואילו הח"י סק"ז חולק להתיר, והכריע לאסור כדברי המ"א. וכן בשו"ת אגרות משה או"ח סימן קנה.

דעת המתירים:

אך מה נעשה שגדולי עולם פסקו להתיר את הלילה וצ"ע. כ"כ האליה רבה סימן תעא (ו) אפילו כל היום וכו'. אבל בליל ערב פסח כתבתי באליה זוטא [סק"ג] דמותר, וכן הסכים עמי בספר חק יעקב [סק"ו] ושאר אחרונים. וכן כתב להתיר החק יעקב סימן תעא סעיף ב [ז] יום ארבעה עשר. אבל בליל ארבעה עשר מותר, וכן מבואר בר"ן פרק אלו עוברין [פסחים טז, א ד"ה ירושלמי] להדיא, וכן משמעות הירושלמי [שם] והפוסקים, והב"ח [ד"ה ומ"ש ומהו], ודלא כמשמעות המ"א [ס"ק ו], וכן כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא [ס"ק ג]. ויש להעיר בדברי החק יעקב שהביא מהר"ן שהתיר הרי הוא חולק ומתיר עד זמן איסור אכילת חמץ כהרז"ה ולא פסקינן כוותיה ומה הראיה להתיר את הלילה ולאסור את היום. והובא בפמ"ג בא"א סק"ו, וכן במחצית השקל סק"ו, וכן פסק להתיר בבאר היטב סימן תעא סעיף ב סק"ה. וכן משמע מדעת מרן החיד"א שכך העיד על עצמו וכתב בספר מעגל טוב לחיד"א ניסן. ש"ק צו. ש"ק הגדול אכלתי מצה בלתי בלילה וביום עשירה והייתי סר וזעף על שלא עלה בלב שום אדם לקרא לי בליל פסח ואנכי תרגלתי באיטליא רבים לוחמים אצל מי אסב וכאן אין קול ואין עונה אפי' ברמז. ועיין בברכי יוסף אורח חיים סימן תעא ג. דין ב. משמע מהמעשה של החיד"א שאכל מצות בליל שבת ובבוקר אכל מצה עשירה. והובא בבירור הלכה [זילבר] תליתאה סימן תע"א ובהגדה של פסח רבת פנינים עמוד מ"ח כתב הגר"ש דבליצקי זצ"ל וז"ל ומי שלא נוהג שלא לאכול מצה מר"ח יכול לאכול את סעודת ליל שבת כולה על טהרת הפסח עם מצות וכן נהג החיד"א זצ"ל מעגל טוב עמוד כי מותר לאכול מצות בליל ערב פסה עד עמוד השחר סימן תע"א משנה ברורה ס"ק י"ב עכ"ל. אולם לענ"ד אין כל כך הכרח מהחיד"א כיון שמביע את צערו באותה שנה שאף אחד אפילו לא רמז לו לארחו בליל הסדר נגד מה שהיה רגיל שנלחמים אצל מי יתארח, וא"כ אולי זה מה שהיה לו והתיר בשעת הדחק. וכ"כ בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תעא סעיף ד קודם שעה עשירית מותר לאכול פת על דרך שנתבאר בסי' רמ"ט ומה היא הפת שיאכל שהרי חמץ אינו יכול לאכול משעה חמישית ואילך ומצה אינו יכול לאכול כל היום מעמוד השחר ואילך. וכ"כ המשנה ברורה סימן תעא סעיף ב ס"ק (יב) כל יום י"ד – היינו מעמוד השחר ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש. וכן פסק פה"ד בספר חזון עובדיה [מה"ת] עמוד רנט התיר לאכול בליל י"ד מצה כיון שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים שיטת הרז"ה ודיעימה מותר עד זמן איסור חמץ, ודעת הרי"ף והרמב"ם ודיעימה אסור מעלות השחר לפי דברי התשב"ץ ח"ג סימן רס, ודעת הרמב"ן ודיעימה אסור מליל י"ד, לכן נקטינן מילתא מציעתא לאסור כל היום ולהתיר בלילה עיי"ש.

וכ"כ בשו"ת אור לציון חלק ג פרק יד – דיני ערב פסח שחל בשבת אות א. שאלה. ערב פסח שחל בשבת, כיצד יש לנהוג לענין סעודות שבת. תשובה. סעודת ליל שבת אפשר לקיים בחלות רגילות. וטוב שיבשל את האוכל בכלים כשרים לפסח, ולהגיש אל תוך כלים חד פעמיים. ויזהר לנקות ולטאטא את הפירורים שנותרו. וכן אפשר לקיים במצה רגילה, עכ"ל. והוסיף בהערות פרק יד – דיני ערב פסח שחל בשבת הערה א וז"ל והרוצה להמנע מאכילת חמץ בשבת, ורוצה לקיים סעודות שבת במצה, יש לו אפשרות לאכול בסעודה ראשונה מצה הכשרה לפסח, שכן העיקר להלכה שאין איסור אכילת מצה בליל י"ד, וכמ"ש באליה רבה בסימן תע"א ס"ק ו' והגר"ז שם סעיף ד' ועוד אחרונים. וראה גם במ"ב שם ס"ק י"ב ובכה"ח אות כ"ב. (וראה עוד במג"א שם ס"ק ו' ובשו"ת רב פעלים ח"ג סימן כ"ז). אולם לא כל אדם יכול לעשות כן, ומשום שיהא צריך לאכול בסעודה זו מצה בשיעור ד' ביצים, שהם בערך כארבע – חמש מצות מכונה. שכפי שנתבאר בספר אור לציון תשובות ח"ב פרק י"ב תשובה ג', מנהג בני ספרד לברך על המצה ברכת בורא מיני מזונות. וכן העיד מורנו הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, שבביתו של הגאון הישא ברכה נהגו לברך בשאר ימות השנה על המצה בורא מיני מזונות. ורק בימי הפסח שהמצה היא מאכל כל אדם מברכים עליה ברכת המוציא. ולכן גם בשבת זו, שרוב בני אדם אוכלים פת בשתי הסעודות הראשונות, אין מברכים המוציא על המצה אא"כ קבע סעודתו עליה, דהיינו שאכל שיעור ד' ביצים, וכמו שנתבאר שם. וכיון ששיעור כביצה הוא בנפח, כבר נתבאר במבוא הספר ענף ב' אות ח' שבקרוב לכמאה ושישים גרם מצה יש שיעור מאתים ושלשים סמ"ק שהוא שיעור ד' ביצים, ע"ש. ואף שיש אומרים ששבת קובעת לאכילת עראי כשם שקובעת למעשר, ועל כן אף אכילת מזונות חשיבה קבע, ומברך המוציא וברכת המזון, מכל מקום כבר כתבו הפוסקים שלמעשה מברך מזונות, אם לא אכל בשיעור קביעות סעודה, וכמ"ש בגינת ורדים כלל ג' סימן י"א. וכן המנהג פשוט. וראה גם בברכ"י בסימן קס"ח אות ה' ובכה"ח בסימן קס"ח אות מ"ח. (וראה עוד בברכ"י בסימן תמ"ד אות א' ובשו"ת לב חיים ח"ב סימן פ"ח ובכה"ח בסימן תמ"ד אות י"א, ע"ש). עכ"ל. אולם כאשר הערנו כבר שבהכרח יש טעות סופר בתשב"ץ כך שכשל עוזר ונפל עזור ואין שום מקור בראשונים להתיר בלילה. אחר כל הדברים האלה הראת לדעת כי אין מקור וטעם להתיר בלילה ולאסור רק מעלות השחר, ולכן נלענ"ד שאסור מצה"כ של ליל י"ד והבוחר יבחר.

אור המלך סעיף יא

יא} אסור לאכול בערב פסח עוגות שעשו אותם ממצות כשרות למרות שטעמם מתוק ואין טעם מצה.

דרכי המלך סעיף יא

כתב הרמ"א בסימן תעא ס"ב בשם מהרי"ל למרות שהתירו מצה עשירה בערב פסח, אם אפה מצות ואח"כ טחן ועשה קמח מצות ומהקמח הזה עושה עוגה אסור לאכול בערב פסח, ועיין בערך השלחן סוף סימן תנה. ונראה לענ"ד להוכיח שגם מרן הב"י לא חולק בדין זה שעוגה אסור לאכול. בהקדם אשר מרן הב"י בסימן תמד הקשה מדוע חז"ל התירו לשייר חמץ מזון שני סעודות כשחל ערב פסח בשבת הרי יכולים לעשות הסעודות במצה עשירה? ותירץ כיון שאינו בהישג יד כל אדם לא הטריחו חז"ל לחייב, שמע מינה אם היה דבר שהוא בהישג יד היו חז"ל מחייבים כל אדם שלא ישייר חמץ, וא"כ אם נאמר שמרן חולק ומתיר לאכול עוגת מצות כיון שבטל טעם מצה נמצא שהדבר בהישג יד כל אדם כיון שיש לכל אחד מצות ויכול לעשות מהן עוגות, אלא ודאי שגם מרן מודה שאסור לאכול עוגות ממצות כהמהרי"ל. וכן פסק בכה"ח סימן תעא ס"ק לג, וכן פסק בספר חזו"ע [מהד"ת] עמוד קצט.

טעם איסור אכילת עוגה ממצות:

ובטעם הדבר מדוע אוסרים עוגות ממצות הרי אין בה טעם מצה והיא מתוקה וממילא אינו יוצא בה ידי חובה, ואכן כך הקשה בשו"ת בית דוד או"ח סימן רמ"ח מאי שנא ממצה עשירה שמותר והרי גם בעוגה הזו אינו יוצא ידי חובה כיון שאין בה טעם מצה? ומתרץ דשאני מצה עשירה שמעולם לא הייתה מצה הראויה לכן לא חל עליה איסור מעולם, אבל עוגה שעשו ממצות כשרות שבתחילה הייתה מצה אפילו שכעת אין לה טעם מצה ולא יוצאים בה, בתר מעיקרא אזלינן ולא נפקע האיסור, ולפי דבריו גדר איסור אכילת מצה בער"פ של הירושלמי לא מפני שהיא ראויה לצאת בה ידי חובה, אלא כיון שהיה שעת הכושר שהיית ראויה לצאת בה ידי חובה נאסרה. ולכן כתב לפי תירוצו שמצה מבושלת גם תהיה אסורה כיון שהיית כשרה בתחילה ולא נפקע ממנה האיסור אפילו שכעת אין יוצאין בה ידי חובה. ורבים האחרונים אשר פלפלו ביסודו שכל שחל האיסור לא נפקע והביאו ראיות לכאן ולכאן כאשר יראה המעיין.

אולם לענ"ד לא יתכן לבאר שזה טעמו של המהרי"ל לאסור עוגה. ונקדים להעתיק את לשונו של מחדש הלכה זו. וז"ל המהרי"ל בהלכות ער"פ סעיף טו בא"ד וע"י מצה אפויה ומפוררת ונילושה בעושר דלמא לא חשיב עשירה אחר אפיה וראיה ממילחא בירושלמי. וכן מן הרוקח שהתיר לחולה וזקן שרויה ביין. ועוד הלא כורכה ואוכל חרוסת עמה, וכן פסח אוכל עמה. ויש כתבו לטבול מצה דכריכה בחרוסת, אלמא דלאחר אפיה לא נעשית עשירה, הכא נמי כי הדר מפרר ואופה לא נעשית עשירה. ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכת' מיני מזונות ונפיק במיני תרגימא. אבל לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל. מפורש כתב שלא הופכת למצה עשירה למרות שהשתנה טעמה להיות מתוק אלא נשארת כדין מצה. והביא לכך ראיה כמו שהתיר הרוקח מצה שרויה ביין לחולה למרות שהשתנה טעמה, וכן אוכלים כורך עם חרוסת או מטבלה בחרוסת וברור שהשתנה טעמה ויוצא בה. ללמדנו כיון שבפועל יש פירורי מצה כשרה בעוגה ואם היה ביכולתו להפרידם ברור שמשארו כמו שהן, והרי אם היה מפורר את המצה ואוכלה ברור שיוצא ידי חובה, לכן גם כאשר עירב בה סוכר וכדומא גם יוצא בה בדיעבד או בשעת הדוחק כמו שאוכל כזית מצה עם חרוסת או בשר הקרבן או מטבילין תוך החרוסת וברור שהשתנה טעמה מחמת המתיקות, ולכן גם בעשה ממנה עוגה עדיין שם מצה עליה לפחות בדיעבד ונשארת באיסורה. וכמ"ש בשו"ת הריב"ש סימן תב כל שיוצאין בה אפילו בדיעבד היא בכלל איסור אכילת מצה בער"פ ודו"ק. ומצאתי בחסדי השי"ת מפורש בדרשת הרקח לפסח שכתב וז"ל הילכך בודק הכל בי"ג ומבער הכל ביום ו' ומשייר לעצמו מזון ב' סעודות, ואוכל אכילה אחת בליל שבת ואחת שחרית, לאחר אכילה מה שמשייר יאכיל לכלבים ולעורבין. והולכין בהשכמה לבית הכנסת וימהרו לצאת כדי שיאכלו לפני ד' שעות. ואם רוצה לאכול סעודה שלישית יאכל פירות כדאמ' בפ' שיני דסוכה אם השלים במיני תרגימא יצא. ואל יאכל עוגות מצו' בסעוד' שלישי' כדאמרין בירושלמי בפ' ערב פסחים תני ר' חייא לא יאכל אדם כלום עד שתחשך א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה עכ"ל. הרי שמפורש אוסר אכילת עוגות ממצות מדין הירושלמי.  וכ"כ מדעתו החק יעקב סימן תע"א סק"י שלפי הרמ"א משמע שיוצא בה ידי חובת מצוות מצה בדיעבד. וכן דחו דברי הבית דוד וראיתו מעוגות מצות מטעם הנ"ל. ועוד יותר נלענ"ד מפורש במהרי"ל שלא כמ"ש הבית דוד שהרי המהרי"ל ממשיך ומציע לאכול מצה מבושלת. ואם כביאור הבית דוד הרי צריך לאסור גם מצה מבושלת כמו עוגה כיון שהיית קודם כשרה ולא נפקע האיסור? אלא בהכרח שלמרות אשר היית ראויה לצאת בה ידי חובה ובישלה מותר לאוכלה ולא אומרים שלא נפקע האיסור כיון שבפועל כעת בטל טעם מצה ולא יוצאים בה אפילו בשעת הדוחק, אבל עוגה אפויה לא התבטל שם מצה ממנה גם שעשאה מתוקה כמו שהוכיח ולפחות יוצא בה בשעת הדוחק לכן אסורה באכילה בער"פ כדין מצה רגילה. וכשל עוזר ונפל עזור ודו"ק.

אור המלך סעיף יב

יב} אסור לטלטל מצות מצוה המיוחדים לליל הסדר, ולכן המשתמשים במצות רכות והם קפואים, כיון שאסור לטלטל מצות מצוה לא יוציאם בשבת מהמקפיא הן משום מוקצה והן משום מכין משבת ליו"ט, אלא יוציא מהמקפיא לפני שבת למקרר וכך יפשירו לאט ויהיו מוכנים למוצ"ש, או במוצ"ש יחמם אותם ויפשיר אותם.

 

דרכי המלך סעיף יב

כתב הבא"ח בהלכות ער"פ שחל בשבת בסעיף [ו] מצת מצוה, שיוצא בה ידי חובתו בלילה ראשונה, לא יטלטלנה ביום שבת זה שחל בערב פסח, כי מוקצים הם, דלא חזו למיכל מנייהו, דודאי קפיד להאכיל לתינוקות, אבל שאר מצות, שהם לצורך אכלו בימי הפסח, מותר לטלטלם בשבת זו, דאף על גב דהגדולים אסורים לאכול מצה בערב פסח, מכל מקום חזו למיכל לקטנים: וכ"כ כה"ח סימן תעא ס"ק כד, וכ"כ פה"ד בספר חזו"ע [מהד"ת] עמוד רסו. ולכן אלה שמשתמשים במצות רכות ומקפיאים אותן לשמור על הטריות, יוציא אותם מהמקפיא לפני שבת ויניחם במקרר שיפשירו לאט, ולא יעשה כן בשבת מפני שהם מוקצין וגם מכין משבת ליו"ט.

אור המלך סעיף יב

יב} מותר לצרף מצה ללחם משנה מהמצות שאינם מיוחדים לליל הסדר.

דרכי המלך סעיף יב

כתב פה"ד בספר חזו"ע [מהד"ת] עמוד רסו. למרות שמצות המיוחדות לליל הסדר הם מוקצים כנ"ל ולכן אסור לצרף מהן ללחם משנה, אולם אותן מצות שאינו מקפיד עליהם שאינם מיוחדים לליל הסדר ומותרים בטלטול כנ"ל יכול להשתמש בהן ללחם משנה.

אור המלך סעיף יג

יג} הרוצה לבער כל החמץ לפני השבת ולאכול רק כשר אפשר לעשות כעצת של מרן הב"י לבער כל החמץ ביום שישי ולעשות כל סעודות שבת במצה עשירה, אך כמובן צריך לאכול כדי שיעור סעודה בכדי שיצטרך נט"י המוציא וברה"מ.

דרכי המלך סעיף יג

כתב מרן השו"ע ישייר פת מזון לשני סעודות ערבית ושחרית כדי שלא ישאר לו חמץ בשבת. והקשה מרן הב"י מדוע לא תיקנו חז"ל לעשות כל הסעודות במצה עשירה ולא יצטרך לשייר חמץ כלל? ותירץ היות שאין אפשרות לכל אחד להכין מצה עשירה בפרט שצריך זהירות גדולה שלא יתערב אפילו מעט מים לא רצו חז"ל להטריח את הציבור כ"כ הב"י, והובא בכה"ח סימן תמד סק"ד, והיינו לולי טעם זה היו חז"ל אוסרים לשייר חמץ בשבת כיון שבנקל יכול לבא לידי מכשול, וכמו שלפי שיטת הרא"ש והרז"ה שהתירו אכילת מצה עד זמן איסור חמץ, כתבו שלא לשייר חמץ לסעודות שבת ויעשה הסעודות במצות, ה"ה לדידן אפילו שאנו פוסקים לאסור אכילת מצות כל היום, עכ"פ היה אפשר לקיים הסעודות במצה עשירה ומדוע התירו לשייר חמץ וזה כונת הב"י, ותירץ כיון שקשה להכין מצה עשירה בלי חשש חימוץ ואין בהישג יד לא הטריחו חכמים, ולפי"ז נראה לדייק שאדם הרוצה יכול לקיים כל הסעודות של שבת במצה עשירה מותר אפילו לכתחילה, ואכן מצאתי שכ"כ בספר אור זרוע חלק ב – הלכות פסחים סימן רנו וז"ל בא"ד ומה"ר מאיר מפרובינש שמעתי דמדמה אוכל מצה בערב הפסח לבועל ארוסתו משום שטעונה ז' ברכות בלילה קוד' אכילתה כמו שארוסה טעונה קוד' שתיבעל בהיתר. וצריך לומר שהיה יכול לאכול מצה עשירה שלא היה יוצא בה בלילה, וכן היה רבינו תם נוהג לעשות כל ערב הפסח, ולא נודע טעמו למה היה נזהר מחמץ, אי משום ההיא דירושלמי דרבי לא הוה אכיל בערב הפסח לא חמץ ולא מצה, לא חמץ מההיא דמכשיר ר' יהודא בן בתירה בפסח ששחטו י"ד שחרית וא"כ כולי יומא זמן פסחא ונאסר בחמץ, והא לא קיי"ל הכי ואי מו' שעות והלא הוא אסור משו' מצה לתיאבון. וכשחל י"ד בשבת אז מנהג טוב לאכול הכל בשבת ולא יצטרך כ"כ לחזר אחר ביעור בשבת עכ"ל. לשונו קצת מוקשה מש"כ לאכול הכל בשבת, מה כוונתו בזה האם להשתדל לאכול כל החמץ שנשאר לו, אך סיום לשונו שעי"ז לא יצטרך לחזר לביעור החמץ משמע יותר שכוונתו שיבער כל החמץ לפני שבת ויאכל כל הסעודות ממצה עשירה ולא יצטרך לדאוג מחמץ. וכ"כ בחזו"ע פסח ע' רסג בשם שו"ת תעלומות לב ח"א או"ח סימן א שהציע לעשות כל סעודות השבת במצה עשירה להינצל מכל מכשול ולא רצה להטריח הציבור כמ"ש הב"י אבל הוא עצמו כך נהג. וכ"כ בספר שמו יוסף סימן קלו להרה"ג רבי יוסף בן ואליד את דברי התעלומות לב שכך ראוי לעשות וכך נהג.

ולמרות שמצה עשירה שעושים כעוגיות זה מתוק וקשה לסעוד בהם, אך נראה פשוט שאפשר לעשות את המצה עשירה בלי סוכר רק ביין חמוץ כאשר עשו לאחרונה ממש מצות רק שנעשה ביין ועי"ז יהיה מצה עשירה שאפשר לסעוד בה סעודות שבת. אלא שחייב לאכול כשיעור קביעות סעודה יטול ידיו ויברך המוציא וברהמ"ז, וכמ"ש השו"ע סימן רע"ד ס"ד שיש חובה בשני סעודות שבת לאכול פת ולקבוע סעודה ורק אז מברך המוציא. וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סימן מח ומעתה מ"ש מרן הב"י א"ח סימן תמ"ד וז"ל ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין ספק ביד כל אדם לעשות מצה עשירה לכל הסעודות לא אטרחוהו רבנן עכ"ל. הא דכתב דיאכל מצה עשירה בשבת היינו שיאכל שיעור שאחרים קובעים סעודה דגם במצה עשירה דהוא פת הבאה בכסנין כי קבע מברך המוציא ובהמ"ז דבשבת חייב לאכול פת שמברכין בהמ"ז. וכ"כ בשו"ת חיים שאל חלק א סימן ע, וכ"כ בחזו"ע פסח עמוד רסו.

ולכן בזמננו שיש מפעלים העושים ומייצרים לרבים וכבר ניסו לעשות כאלה מצות ומאוד מוצלחים כך שזו עצה גדולה לכתחילה להנצל מכל חשש חמץ מפני הקטנים. וגם לאשכנזים הנוהגים כהרמ"א שלא לאכול מצה עשירה היינו דווקא בסעודה שלישית שכבר נאסר חמץ אבל לפני זמן איסור חמץ יאכל לעשות סעודת הלילה והבוקר במצה עשירה. וכתב בכה"ח סימן תמד ס"ק יד וז"ל הגה ובמדינות אלו שאין נוהגין וכו' עיין נוב"י סי כ"א מה שהקשה ע"ז שאין ראייה מפסח גופיה לע"פ, וכתב דעד חצות ודאי מותר לאכול מצה עשירה בע"פ, והמורה להקל כל היום אפי' בלא צורך חולה וזקן לא הפסיד אם עכ"פ צורך קצת, אך בפסח עצמו מחמירין יעו"ש, והביאו שע"ת או' א' עכ"ל. מיהו כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק יא שבסעודה שלשית לא ראוי לאכול כדי קביעות סעודה כיון שיקלקל את התיאבון לליל הסדר, ואם אוכל כביצה או כזית נחלקו בזה הפוסקים אם שבת קובעת ויצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא ובהמ"ז או רק מזונות ופסקו כה"ח סימן תמד ס"ק יא שסב"ל ומברך מזונות, וכן פסק פה"ד סב"ל ויברך רק מזונות אלא א"כ אוכל כשיעור קביעות סעודה.

אור המלך סעיף יד

יד} עצה נוספת לעשות סעודות שבת במצה מבושלת או מטוגנת, אולם לענ"ד המהודר בקיום מצות עונג שבת יותר ראוי לעשות כמנהג העולם סעודות שבת עם לחם פיתות שלא יתפורר, ויבשל כל האוכל בכלים כשרים, וישבו במקום אחד שלא יתפזרו פירורים ויאכלו בכלים נאים חד פעמי, כך שלא יצטרכו הדחת והצנעת כלי חמץ.

דרכי המלך סעיף יד

מלבד עצת מרן הב"י לעשות כל הסעודות במצה עשירה כנ"ל, נחלקו הפוסקים בדין מצה מבושלת אם מותר לאכלה בערב פסח. בשו"ת בית דוד או"ח סימן רמז – רמח האריך לדון בזה ופסק לאסור כיון שחל עליה איסור אכילה בער"פ שוב לא נפקע האיסור, וכ"כ בספר יוסף אומץ [יוזפא] חלק א דיני ערב פסח בשבת סימן תשכט, וכ"כ בביאור הגר"א סימן תמ"ד והביא דבריו בשער הציון, וכוותיה כתב בדרך חיים הובא בשער הציון סימן תמד ס"ק (א), וכ"כ בספר נהר שלום סימן תעא ס"ק ג, וכ"כ חכמת שלמה אורח חיים סימן תמד סעיף א, וכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן שכב, וכ"כ הבן איש חי בשו"ת רב פעלים ח"ז או"ח סימן כז, וכתב כן בבן איש חי פרשת צו סעיף כו. ובכף החיים סימן תע"א ס"ק לה שאם יש בחתיכות כזית יש להחמיר, ומכל מקום כתב הבית דוד שאם נתבשלה קודם ער"פ מותר כיון שלא חל עליה האיסור וכ"כ ברב פעלים ועוד.

לעומתם חולקים להתיר כ"כ החק יעקב סימן תמ"ד סק"ב, וסימן תע"א סק"י חולק ומתיר מצה מבושלת, וכ"כ המגן אברהם סימן תמ"ד סק"ב, וכ"כ הבאר היטב סימן תמ"ד סק"ב, וכ"כ שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תמד סעיף ד והביא דברי המהרי"ל. וכ"כ במחצית השקל שם, וכ"כ החמד משה שם, וכ"כ ערוך השולחן סימן תמ"ד סעיף ה. וכ"כ המ"ב סימן תעא ס"ק כ ומטעם זה היות ומצה מבושלת אין בה טעם מצה לא יוצאים בה אפילו בדיעבד כמבואר בסימן תסא, אבל עוגת מצות י"א שיוצא בה י"ח עיי"ש. ועוד רבים.

ראיה ברורה להתיר אכילת מצה מבושלת בער"פ:

והנה דין מצה מבושלת ברור ופשוט לכולי עלמא שאין יוצאין בה ידי חובה כמבואר בגמרא מסכת פסחים דף מא ע"א שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי האם יוצאים במצה מבושלת שלא נימוחה ר"מ יוצאים ורבי יוסי אומר שלא יוצאים וכל הפוסקים פסקו כרבי יוסי שלא יוצאים וכמבואר בגמרא ברכות דף לח ע"ב כיון שבטל ממנה טעם מצה, וכך נפסק בשו"ע סימן תס"א ס"ד ללא חולק. אלא שיש לדון לגבי איסור הירושלמי לאכול מצה בער"פ האם כולל מצה מבושלת או לא, והשתא נחזי אנן שאמנם טענת הבית דוד ודעימיה לאסור מפני שהיית מצה כשרה שראוי לצאת בה שוב לא נפקע האיסור כדין עוגה ממצות. אבל כבר כתבתי לעיל היות ומקור ההלכה והמחדש את האיסור לאכול עוגות הוא המהרי"ל והוא עצמו מתיר מבושלת, בהכרח שיש חילוק בין עוגות למצה מבושלת, שעוגות יוצא בה בדיעבד שעדיין היא מצה אפויה לעומת מבושלת שבטל האפיה והטעם ממנה, כך שאין שום מקור לאסור את המבושלת, כי כשל עוזר ונפל עזור [ישעיה לא-ג]. ופלא בעיני שלא העירו והביאו ראיה זו מדברי המהרי"ל עצמו. ולזאת נראה עיקר להלכה להתיר אכילת מצה מבושלת בער"פ ואינה בכלל האיסור של הירושלמי.

בדבר העצה לעשות סעודות שבת במצה מבושלת:

ואכן היועץ הראשון אשר יעץ לעשות סעודות שבת זו עם מצה מבושלת הוא המהרי"ל בהלכות ער"פ סימן טו וז"ל בא"ד ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכת' מיני מזונות ונפיק במיני תרגימא. אבל לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל. וכן כתב פה"ד בשו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סימן לט, ובשו"ת יחוה דעת ח"א סימן צא, והובא בספר חזון עובדיה פסח עמוד רסד עצה טובה לעשות סעודות שבת עם מצות מבושלות והיינו שמבשל המצות במרק רותח שהיד סולדת בו או מטוגנות, כיון שאין יוצאים בהן ידי חובה בליל פסח דמי למצה עשירה, וכן בהליכות עולם פרשת צו סעיף כח אף העיר על דברי הבא"ח שכתב לקיים סעודה שלישית בפירות שעדיף לקיים במצה מבושלת שברכתה המוציא ונט"י שזה עדיף לכתחילה.

שאלות על עצה זו:

ובהורמיניה דמו"ר אעירה בזה את אשר עם לבבי לכבודה של תורה, צריך עיון גדול כיון שיש להקשות כמ"ש הבית דוד כקושית מרן הב"י אשר הקשה  במצה עשירה, מדוע חז"ל התירו לשייר מזון שני סעודות חמץ ולא אמרו שיעשה סעודות שבת במצות מבושלות או מטוגנות, שהרי זו גמרא מפורשת ופסקו כל הראשונים והאחרונים ושו"ע שמצה מבושלת לא יוצאים בה ידי חובה וכי לא עלה על דעתם עצה זו, ותירוץ מרן הב"י לא שייך בזה, היות והניחה במצה עשירה שזה בצק בפני עצמו ונצרך לזהירות מרובה וחומרים מיוחדים אין הדבר בהישג כל אדם, אבל במצות מבושלות הרי לכל אדם יש בהישג ידו מצות והכין כפי צרכיו, וא"כ יוכל כל אדם לבשל או לטגן הדבר בנקל מאוד? וצע"ג.  זאת ועוד עלינו להבין ולהשכיל מדוע לא נהגו בעצה זו למרות שהעלו את זה להלכה כמו שהעיד המהרי"ל והובא בפוסקים לאחר שזו עצה טובה?

הטוב והמהודר לשייר חמץ לשתי סעודות לקיים מצוות עונג שבת דאורייתא:

לכן נלע"ד לתרץ וליישב מנהג העולם ודברי חז"ל והראשונים היות ויש מצוות עשה דאורייתא לענג את השבת כמו שהארכתי בשו"ת דרך המלך ח"ד סימן א, וב"ה למרות שבראשונה פורסם בילקוט יוסף בשם מרן פה"ד שעונג שבת דרבנן, הדר בו לכל חסידיו ופסק בריש חזו"ע שבת ח"א שמצוות עונג שבת מהתורה, וכתב הרשב"א עיקר העונג בסעודת שבת הוא בלחם שמחוייב לברך עליו המוציא וברה"מ כמ"ש בשו"ע או"ח סימן רעד ס"ד ובלעדי הלחם אינו מקיים מצוות עונג, ולכן אומרת הגמרא בברכות דף מט ונפסק להלכה שאם שכח בשבת לומר בברה"מ רצה או בליל פסח וסוכות לומר יעלה ויבוא חוזר כי אכילת פת חובה. אבל ראש חודש אינו חייב בפת אם שכח לא חוזר.

והשתא ניחזי אנן כיצד יקיים מצוות עונג שבת מהתורה אם יאכל מצה מבושלת או מטוגנת האם זה לא מצער עצמו ומבטל עונג שבת, כיצד יאכל דגים ובשר וסלטים עם מצה מבושלת, הניחה שבת שבתוך פסח שהתורה אסרה לחם והמצות הם לחמו אם כן בהכי חייביה רחמנא לענג את השבת, וגם אוכל מצות רגילות שיש בהן טעם ואפשר לאכלם עם דברי מאכל, אבל כל שיכול לענג עם פת ואוכל מצות מבושלות ברור שמבטל מצוות עונג שבת דאורייתא, לזאת טרחו חכמים להתיר לשייר חמץ לשני הסעודות לקיים מצוות עונג שבת. ולכן אין ספק שסעודת שבת עם מצות מבושלות אינם לעונג כלל וקשה לעשות סעודה בצורה כזו והרי הוא ממש מבטל מצוות עונג שבת בזמן שאפשר לו לאכול חמץ ויצא שכרו בהפסדו. כנלע"ד טעם מנהג ישראל תורה הוא ופוק חזי אצל כל גדולי ישראל וצדיקי הדורות לא נהגו בזה. ובכדי להזהר מפיזור חמץ יאכל בשבת זו פיתות סלוף תמני שכלל אינו מתפורר ויזהר ויאכל ענוים וישבעו. ומצאתי את שאהבה נפשי במדרש שכל טוב (בובר) שמות פרק יב פסוק כ (פרשת בא) וארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחייבין בני ברית לבער כל שאור דחמץ מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, דהיינו אכילת לילי שבת ויום שבת עד ארבע שעות, הורו לנו רבותינו שאלו שתי הסעודות אינן באכילת עוגות אלא באכילת חמץ, מדתניא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ממנו מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע עכ"ל. בדבריו מפורש שזה היית ההוראה לאכול בשני הסעודות חמץ ולא לשנות. וכן מצאתי עוד בסידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא. וז"ל בא"ד וששאלתם, ערב פסח שחל להיות בשבת צריכין לבער חמץ לפני השבת, באותה שבת מה אנו אוכלין. והבאתם מן ראייה [תמורה ל"ג ע"ב] את שדרכו לישרף כגון אוכלי' ומשקין דברי ר' יהודה, (וחכמי' ור' שמעו'). לא (זה) זו הדרך, אלא בבירור וודאי, שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ומתר היתר גמור לאכול חמץ בשבת שחלה להיות ערב פסח עד זמן הביעור. ומנהגא דמתיבתא לעולם ברור הוא כשמש, שאוכלין בו חמץ בשבת עכ"ל. והבוחר יבחר.

זאת ועוד ראיתי בשו"ת משה ידבר הלכות פסח סימן י וז"ל בסו"ד והראיה שהביא מדברי הרב רבי יעקב בעל הטורים דקאמר לא משכחת פת שיוכל לאכול וכו' [אלא מצה עשירה], לאו ראיה היא דסבירא ליה להרב רבי יעקב בעל הטורים דמצה מבושלת אסורה בערב פסח, דלעולם סבירא ליה להרב רבי יעקב בעל הטורים ז"ל דמצה מבושלת מותרת, והא דקאמר לא משכחת פת וכו' היינו פת ממש, דאילו מצה מבושלת אינה קרויה פת אלא תבשיל. וקל להבין עכ"ל. מתבאר מדבריו שמצה מבושלת נחשבת רק תבשיל ולא פת ולכן לא יעצו לעשות סעודות שבת במצה מבושלת כיון שצריך פת. וכ"כ בשו"ת נשמת חיים או"ח סימן ט שמטעם זה לא יעצו לאכול בסעודות מצה מבושלת. וכ"כ בשו"ת צל הכסף או"ח סימן ו ליישב למה לא יעצו מצה מבושלת כי זה תבשיל ולא פת. שוב ראיתי שכ"כ בשו"ת אור לציון חלק ג – באורים פרק יד – דיני ערב פסח שחל בשבת אות א ואולם אין לצאת ידי חובת סעודה ראשונה ושניה במצה מבושלת. שאעפ"י שמותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י"ג תשובה ג', מכל מקום הרי ברכתה בורא מיני מזונות כמבואר בשו"ע בסימן קס"ח סעיף י'. ואף אם יאכל ממנה בשיעור קביעות סעודה ברכתה מזונות, דדמי למעשה קדירה. (ראה בספר אור לציון תשובות ח"ב פרק מ"ו הלכה ט'), וכל שכן מצה מטוגנת שלא יאכל, שכפי שנתבאר לעיל בתשובה שם, יש להמנע מלאכול מצה מטוגנת בערב פסח, ע"ש.

ואם כינים דברנו אפשר ליישב גם קושיית מרן הב"י למה לא עשו סעודות שבת עם מצה עשירה, מפני מצוות עונג שבת וכל זמן שמותר לאכול פת הרי פוגם את מצוות עונג שבת, אולם כיון שכבר ביאר מרן החיד"א בדברי הב"י שכוונתו בתנאי שיאכל שיעור קביעות סעודה שיתחייב נט"י המוציא וברה"מ ממילא מקיים מצוות עונג שבת כמתבאר בפוסקים שניתן לקיים מצוות עונד שבת אם קובע סעודתו על מזונות ואוכל כשלוש או ארבע בצים. ומיושב מנהג ישראל מדורי דורות שלא עשו סעודות השבת לא במצה עשירה ולא במבושלת או מטוגנת כל שאפשר לו לעשות בפת.

הערה בדבר השיעור לחייב ברכת המזון:

ומש"כ פה"ד שבאכילת מצה מבושלת כל שיש חתיכות של כזית יעשה נט"י ומברך המוציא וברה"מ שעדיין דין פת עליה. ואם כך הרי מקיים מצוות סעודת שבת.

אך לא זכיתי להבין דבריו בזה הניחה אם מבשל מצה תוך הפסח באופן שיש חתיכות של כזית שפיר דמי שדין פת עליה וחייב נט"י המוציא וברה"מ, כיון שבפסח המצות הן הפת של כולם וברכתה המוציא ממילא כל שיש בחתיכות שיעור כזית אפילו נשלקו נשארת ברכתם כמבואר בסימן קס"ח, אולם קודם פסח או אחרי הפסח אין המצות נחשבות הפת שלו כי הרוב אוכלים חמץ והחמץ מצוי עדיין ולכן נהגו לברך מזונות מספק על מצה הן בער"פ והן במוצאי פסח כל שמצוי לחם, כמ"ש בחזו"ע בהלכות ברכות עמוד סא, וכ"כ הפוסקים, א"כ איך יתכן בגלל שלא משייר חמץ יברך עליה המוציא וברה"מ על כזית וכביצה, ולכן אפילו נאמר שאפשר לקיים סעודות שבת עם מצה מבושלת בהכרח רק אם יאכל כדי שיעור קביעות סעודה שזה כמה מצות יצא ידי חובה, אך כמובן כבר כתבנו שיתכן במצה מבושלת אפילו יאכל כשיעור קביעות סעודה אינו מברך ברה"מ כיון שזה רק כמו תבשיל מדגן וכמ"ש באור לציון.

אור המלך סעיף טו

טו} בשבת זו ראוי לכל אדם להשכים להתפלל ויזדרזו בתפילה בכדי שיספיק לגמור סעודתו לפני זמן האיסור:

דרכי המלך סעיף טו

עוד כתב הבא"ח בסעיף [ב] ביום שבת קודש שהוא יום י"ד ימהרו להתפלל בבוקר כדי לצאת במהרה לאכול סעודת שחרית, שלא יכשלו באיסור אכילת חמץ בערב פסח אחר הזמן, אך יזהרו שלא יתפללו בחפזון ובמרוצה, ואם יש חתנים באותו שבת, לא יזמינו אבות הבנים אורחים הרבה לעליית ספר תורה כדרכן, כדי שלא להאריך הזמן בכך, שצריך לצאת מהרה לאכול סעודת שחרית, וימהרו לקדש ולאכול תכף וכו', וכ"כ המשנה ברורה סימן תמד ס"ק ד לצורך השבת ובשבת זה משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול [אחרונים]:  וכ"כ כה"ח סימן תמד סק"ז היות ובשבת זו זמן היתר אכילת חמץ קצר לכן ראוי להשכים קום ולהתפלל מוקדם עם הנץ, ועכ"פ חובה להזדרז ולקצר במנגינות תפילת שחרית ומוסף כדי שלא יבואו להכשל באכילת חמץ בזמן האיסור שהוא בערך לפי שעון קיץ בשעה עשר או יצטרכו לבטל סעודת שבת. וכ"כ בחז"ע פסח עמוד רנז.

אור המלך סעיף טז

טז} צריך לפשוט בגדיו שאכל בהן חמץ, וילבש בגדי החג מוקדם בכדי שלא יהיה כמכין משבת לחג:

דרכי המלך סעיף טז

עוד כתב הבא"ח בסעיף [ד] בגדי מועד, ילבשום בשבת זו אחר מנחה, וגם הכתונת יחליפו אותה אחר מנחה, מפני שאכל חמץ בלילה ובשחרית בהיותה עליו, וחוששין שמא דבק בה איזה פירור קטן של חמץ, אבל במכנסים וטלית, אין חשש זה, ומי שהוא עני, ואין לו אלא כתונת אחת שלבשה בליל שבת, יזהר בעת אכילתו לתחוב בית יד של הכתונת לפנים, ואחר אכילתו יבדוק כותנתו: וביאור הדבר הנה מבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן תעא סעיף ג: (ומצוה לרחוץ ולגלח בערב יום טוב וללבוש בגדים נאים כמו בשבת, ועיין לעיל סימן ר"ס ורס"ב). אך להחליפן בשבת לכאורה יש לאסור החלפת בגדים בשבת לכבוד יו"ט כיון דהוי מכין, אולם צריך לומר היות ואכל בהן חמץ ויש חשש לפירורים ודאי שעדיף להחליפן, אולם בספר פסקי תשובות סימן תמד ס"ק יב כתב נראה יותר שיחליף בגדיו מוקדם אחרי גמר אכילתו כדי להסיר חשש חמץ מזמן איסורו וגם שלא יהיה כמכין משבת ליו"ט.

שו"ע סעיף ד-ה:

שו"ע סעיף ד: אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ, ואם נשאר פת יכול ליתנו לא"י על מנת שלא לצאת בו לר"ה, דרך הערמה, דבר מועט.

שו"ע סעיף ה: אם נשאר חמץ אחר שאכלו, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, ומבערו.

אור המלך סעיף יז

יז} צריך להיות זהירים בסעודת השבת ולאכול במקום אחד בכדי שלא יתפזרו פירורים, ולזאת כדאי ורצוי לקנות פיתות לשבת זו, ובגמר אכילתו ינער בגדיו ויטאטה הריצפה.

דרכי המלך סעיף יז

מש"כ השו"ע ינער המפה, וכ"כ הבא"ח בסעיף [ג] יאכל סעודת הלילה ושל שחרית בשבת זו, בחצר במקום אחד דוקא, ולא יעשו בלילה ובשחרית פירורין הרבה על השלחן, ואם נעשה פירורין, ישגיח עליהם לאכלם תכף קודם שיפול עליהם משקה וימאסו, ואחר אכילתם ינערו השלחן או המפה ברשות הרבים, בשביל פירורין קטנים שאין נלקטים ביד לאכלם, גם עוד אחר אכילה יכבדו המקום שאכלו בו, משום איזה פירורין שנפלו. וכן כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק לב ולכן חובה על כל אחד להיות זהיר בשבת משיירי חמץ שלא יתפזרו בבית היות וכבר בדק את החמץ לפני שבת, ולכן יזהיר את בני ביתו לבל יסתובבו אלא יאכלו במקום אחד, ולאחר האוכל צריך לנער בגדיו וכן את המפה מהפירורים, ולאחר מכן יטאטה הבית בהיות והבתים שלנו מרוצפים, ויאסוף כל החמץ לזורקו. וכ"כ בחז"ע פסח עמוד רנט.

אור המלך סעיף יח

יח} לאחר גמר הסעודה יצחצח שניים וינקה אותן היטב שלא ישאר בין השיניים.

דרכי המלך סעיף יח

עוד כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק לב אחר אכילתו יש להקפיד תיכף לנקות השניים  היטב שלא ישאר  חשש חמץ, ולכן ינקה בקיסם אך בזהירות שלא יעשה חבורה ויוציא דם, וכן יכול לצחצח שניו בחומר נוזלי, ויש מקלים גם במברשת אם יודע שאין יורד לו דם. וכ"כ בחז"ע פסח עמוד רנח.

אור המלך סעיף יט

יט} אם השתמש בכל חמץ לשבת יצניע אותם לאחר שהסיר מהן חמץ בעין.

דרכי המלך סעיף יט

כתב שו"ע שכלי חמץ יטמינם, היינו את כלי החמץ שהשתמש בשבת לאחר שניקה אותן יצניעם בארון שייחד לכלי חמץ שלא יכשל להשתמש בהן.

אור המלך סעיף כ

כ} אם שכח למכור חמצו לפני שבת יתן במתנה לגוי, ואם חושש ממנו נחלקו הפוסקים אם מותר למכור לגוי ולעשות קניין בשבת יש מחמירים, ויש מתירים שיעשה מכירה לנכרי בשבת עם קניין כיון שזה לצורך מצוה ולסלק האיסור.

דרכי המלך סעיף כ

כן כתב כה"ח סימן תמד ס"ק לח וכן אדם ששכח למכור חמצו בערב שבת, יכול לתת לנכרי את חמצו והחדר במתנה וימסור המפתח כיון שזה לצורך מצוה. וכ"כ במ"ב סימן תמ"ד סק"כ.

עוד כתב המשנה ברורה סימן תמד ס"ק כ ודבר מועט, אבל הרבה אסור דמוכחא מילתא שנותן לו להוציאם מיהו דבר מועט מותר ליתן לו אפילו כמה פעמים דעכ"פ אינו אלא הערמה ושרי. ודבר מועט הוא כדי סעודה אחת ובכרמלית מותר בכל גווני וכנ"ל. אם יש לו חמץ הרבה בחדר מיוחד ושכח למכור אותו בע"ש, צריך ליתנו במתנה לנכרי ויכול ליתנו לנכרי מכירו ומיודעו שיודע בו שיחזיר לו אחר הפסח, רק דצריך להקנות לו בקנין המועיל דהיינו בהגבהה או במשיכה שימשכנו העכו"ם לרשותו, ואם החמץ רב שא"א למושכו יקנה לו במסירת המפתח, ואף שאסור ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה מותר. ואם ירא ליתן במתנה שמא לא יחזירו לו, יש מהאחרונים שמצדדים דיכול גם למכור לעכו"ם ולא מיקרי מקח וממכר בשבת כיון שאינו עושה אלא להנצל מאיסור חמץ, אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דמכירה אסור בכל גווני אפילו אינו לוקח מעות ממנו כלל אלא קוצץ עמו סכום המקח או מוכרו לו כשער שבשוק בלי קציצת סכום המקח ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקניה אף על פי שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ לא התירו חכמים בשבת מקח וממכר גמור אפילו לצורך מצוה וכמו שנתבאר בסימן ש"ו סעיף ו' עיין שם במ"ב: וכן כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק לח הביא מחלוקת הנ"ל במכירה בשבת ומסיק בהפסד מרובה להקל.

אור המלך סעיף כא

כא} כיצד יבער החמץ אופן ראשון: אם נשאר לו חמץ אם יכול יתן במתנה לגוי.

דרכי המלך סעיף כא

מש"כ שו"ע אם נשאר לו חמץ יתנו לגוי, וכ"כ הבא"ח בסעיף [ב] ביום שבת קודש שהוא יום י"ד וכו' ואם נשאר חמץ שאין יכולים לאכלו, יתנוהו לגוי, ולא יזרקנו לרשות הרבים, וכו' ואחר שיגמור כל אכילתו, ולא ישאר אצלו חמץ, אז יבטלנו, ויאמר כל חמירא וכו', דחזיתיה ודלא חזיתיה: וביאר המשנה ברורה סימן תמד ס"ק טז יכול ליתנו וכו' במתנה גמורה ושרינן זה בשבת לצורך מצוה כדי שלא יהיה החמץ ברשותו וכמו שנתבאר בסימן ש"ו: וכן כתב כה"ח סימן תמד ס"ק לז למרות שאסור לתת מתנה ביום שבת, שאני הכא שזה לצורך מצוה להנצל מאיסור חמץ, מיהו צריך לתת רק דבר מועט והיינו כדי שיעור סעודה אחת אם אין עירוב וגם בהערמה שלא על מנת להוציאו לרה"ר, אבל אם יש עירוב מותר לתת לו אפילו הרבה.

אור המלך סעיף כב

כב} אופן שני עצת החיי אדם יכול להאכיל לבהמתו את החמץ שנשאר.

דרכי המלך סעיף כב

עוד כתב כה"ח סימן תמד ס"ק לד עוד עצה כתב החיי אדם שיכול להאכיל את החמץ לבהמתו שמזונה עליו, אבל אסור שיתן לבהמות שאין מזונותיו עליו. וכ"כ המ"ב סימן תמד ס"ק כא.

אור המלך סעיף כג

כג} אופן שלישי עוד עצה יכול ומותר לפורר ולזרוק לבית הכסא החמץ.

דרכי המלך סעיף כג

עוד עצה כתב החיי אדם כלל קכט ס"י שיכול לזרוק שיירי החמץ לבית הכסא הנמצא בחצירו, וכ"כ המ"ב סימן תמד ס"ק כא, וכ"כ כה"ח סימן תמד ס"ק לד, אולם החזו"א סימן קטז ס"ק טז כתב לחלוק על עצה זו היות ובהשלכתו לבית הכסא אינו חשוב מבוער מאחר ועדיין ראוי לבהמה ע"י נקיון, אך כל זה שייך בביה"כ של זמנם שהכל נשאר בבור, אבל בזמננו שהכל נשפך לביוב ואין בהישג יד לקחתו יותר הרי זה ביעור גמור, כ"כ בפסקי תשובות סימן תמד ס"ק יח. ומדבריהם מתבאר שאין בזה חשש בזיון החמץ בזה שזורקו לביה"כ כיון שעושה כן להנצל מאיסור חמץ.

אור המלך סעיף כד

כד} אופן רביעי עוד עצה לפורר החמץ ולזרוק לפח האשפה ציבורי, אבל פח אשפה פרטי של הבניין זה נחשב שנשאר החמץ ברשותו.

דרכי המלך סעיף כד

עוד עצה כתב פה"ד בספר חזון עובדיה [מהד"ת] עמוד רנח שיפורר את שאריות החמץ שיהיה פחות  מכזית בכל חתיכה ויזרוק אותן לפח האשפה, אלא שיש להעיר לענ"ד שכל עצת מו"ר כוונתו דוקא אם הוא פח אשפה ציבורי שאינו ברשותו, אבל בפח אשפה של הבנין הנמצא ברשותו או רשות המשותפת ודאי לא יועיל שזורקו שם כיון שעדיין נחשב החמץ ברשותו, וכן מתבאר מהבא"ח בסעיף [ג] וז"ל בא"ד וישליך הזבל לרשות הרבים, ולא יניח הזבל באשפה שבחצרו. ועיין בספר חזון עובדיה [מהד"ת] עמוד סו בהערות ס"ק נג בזה, וכ"כ בספר פסקי תשובות סימן תמה ס"ק ז עיי"ש.

אור המלך סעיף כה

כה} אופן חמישי עוד עצה אפשר לפסול החמץ מאכילת הכלב בזה שישפוך אקונומיקה או נפט וכדומא.

דרכי המלך סעיף כה

עצה נוספת כתבו בשו"ת מנחת יצחק, וכן הרה"ג ראב"ד זכרון מאיר בספרו שו"ת שבט הלוי, הובא בספר פסקי תשובות סימן תמה ס"ק ז, לשפוך קונומיקה או חומר אחר על החמץ באופן שנפסל מאכילת הכלב ואז אין איסור של חמץ, מיהו לא ישפוך נפט מפני שהוא מוקצה.

אור המלך סעיף כו

כו} אופן שישי עוד כתב השו"ע אפשר לכסותו בכלי עד מוצאי החג וישרפנו.

  דרכי המלך סעיף כו

עוד כתב השו"ע שאם אין לו אפשרות לתת לנכרי או עצות הנ"ל, יכפה עליו כלי עד מוצאי החג ויבערנו. וכתב המשנה ברורה סימן תמד ס"ק כא מבטלו וכופה וכו', ומיירי דלית כותי או כלב ליתנו לו דאל"ה אף שכבר עברו ארבע שעות ועומד בשעה חמישית יטלטלו ויתן להם וכן מותר לטלטלו ולהשליכו לביה"כ אם יש לו ביה"כ בחצירו ואם נשתהה עד שעה ששית דאז אסור בהנאה ואסור בטלטול אפ"ה שרי ע"י עכו"ם שיזרקו בנהר או לביה"כ:

שו"ע סעיף ו:

שו"ע סעיף ו: אעפ"י שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית, צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים.

אור המלך סעיף כז

כז} צריך לעשות ביטול חמץ בשבת כמו כל שנה אחרי שסילק כל החמץ.

דרכי המלך סעיף כז

כתב הרמ"א צריך לבטל בשבת והטעם שביטול אינו עושה ביום שישי היות ועדיין אוכל חמץ בשבת, ולכן עושה הביטול ביום שבת קודם זמן איסורו. וכן כתב הבא"ח בסעיף [ב] וז"ל בס"ד ואחר שיגמור כל אכילתו, ולא ישאר אצלו חמץ, אז יבטלנו, ויאמר כל חמירא וכו', דחזיתיה ודלא חזיתיה: וכ"כ בחז"ע פסח עמוד רנה ועמוד רנט.וכ"כ כל הפוסקים.

אור המלך סעיף כח

כח} י"א כמו שאסור אכילת מצה בער"פ כן יש לאסור לאכול בשבת חזרת או בצים כיון שהם חלק מהקערה וי"א שכל האיסור דוקא במצה שזה מצוה דאורייתא אבל שאר מילי שנהגו אין אסור לאוכלם, ולכן מותר להכין עם חמין עם בצים כמו בכל שבת וכן עיקר.

דרכי המלך סעיף כח

הנה כתב מרן הב"י בית יוסף אורח חיים סימן תעא אות ב כתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ד מד:) יש נהגו שלא לאכול חזרת קודם פסח וכן היה נוהג הרשב"א לא שהיה אסור אלא שלא לשנות מנהג הקדמונים עכ"ל. ואין טעם למנהג ההוא ואנו לא נהגנו כן עכ"ל הב"י: וכתב הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעא אות (ה) ואני ראיתי רבים שחוששים למנהג זה שלא לאכול חזרת ביום טוב ראשון של פסח מהאי טעמא ויש נוהגים שלא לאכול אפילו פירות שעושין מהם חרוסת וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון (הגה"ה. ולי נראה דהמנהג יש לו טעם ממ"ש הב"י בסימן תע"ג (עמ' קל דבור ראשון) בשם הגהות מיימוניות על מ"ש הטור בשם ר"ת דטיבול ראשון לא יהא בחרוסת וז"ל ופסקו ר"י ור"ת שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר מצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכל לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה וכו' א"כ משמע בהדיא דהחרוסת נמי צריך לאכלו לתיאבון כמו מצה וא"כ כיון שאסור לאכול החרוסת אף בטיבול ראשון בפסח כל שכן דאסור לאכול קודם לכן וק"ל כן נראה לי): וכן פסק הרמ"א סימן תעא סעיף ב: ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי לאכול  מרור לתיאבון (תא"ו נ"ה ח"ג), וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכל בליל שני לתיאבון. וכ"כ הלבוש אורח חיים סימן תעא סעיף ב וכל מה שנוהגין שלא לאכול בערב פסח משום שיאכל לתאבון בלילה, יהא נזהר ממנו ג"כ ביום ראשון של פסח. וכ"כ שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תעא סעיף יא יש נוהגין שלא לאכול מרור בערב פסח כדי שיאכלנו בלילה לתיאבון: ומטעם זה יש שלא אכלו כל הדברים של הקערה וכ"כ בפסקי תשובות סימן תע"א ס"ק"ב. וכ"כ בכה"ח סמין תע"ע ס"ק [כז] שם בהגה. ויש נוהגין שלא לאכול חזרת וכו'. ואין טעם למנהג ההוא ואנו לא נהגנו כן. בית יוסף. וכן כתב העולת שבת אות ב' דאין טעם למנהג הזה דטוב הוא שלא יאכל המרור לתיאבון, ומכל מקום כתב דאין לשנות המנהג באשר שהוא מנהג קדמונים. ולע"ד נראה הטעם שאמרו כדי לאכול מרור לתיאבון ר"ל משום חבוב מצוה כיון דעיקר מצותו מדאורייתא אף על פי שבזמן הזה הוא דרבנן: ולכן יש נמנעים מאכילת בצים בשבת. אולם למרן הב"י אין איסור ולא טעם למנהג זה, וכ"כ עטרת צבי סימן תעא סעיף ב (ה) ואין לחוש למנהג ההוא. לפי שאין החרוסת בא לאכילה שנאמר שנצריך לאכלו לתיאבון: וכ"כ ערוך השולחן אורח חיים סימן תעא סעיף ה ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח כדי שיאכל המרור לתיאבון וכן ביום ראשון של פסח כדי לאכלו בליל שני לתיאבון ואין עיקר לזה דאטו המרור אכילה טובה היא שתהא לתיאבון אדרבא הרי הוא זכר לעינוי. וכ"כ משנה ברורה סימן תעא סעיף ב (טו) מרור לתיאבון – ואין למנהג זה טעם [אחרונים]: וכ"כ הבא"ח בסעיף [ג] וז"ל בא"ד ומותר לאכול ביצים בשבת זו בשחרית, ואין חשש בזה משום אכילת ביצים בליל פסח, דאין זה דומה לחזרת וכיוצא, אך יש נוהגים שלא לאכול בשבת זו ביצים בשחרית, מפני שמניחים ביצה בליל פסח בקערה ואוכלים אותה זכר לקרבן חגיגה, וכל אחד יעשה כמנהגו בדבר זה: וכן כתב והוסיף פה"ד בספרו חזו"ע פסח בהלכות ער"פ עמוד רה, ובהליכות עולם ח"א עמוד שח חולק שאין מקור למנהג זה ויכול לבטלו גם בלי התרה. ועוד עיין בשו"ת יביע אומר ח"ט סימן עט ס"ק ח.

אור המלך סעיף כט

כט} בסעודה שלישית לדעת השו"ע יאכל כזית מצה עשירה, ויברך עליה מזונות ועל המחיה, או מצה מבושלת אם יש בה חתיכה גדולה כזית יעשה נט"י המוציא וברה"מ. ולדעת הרמ"א יאכל כזית מיני פירות או דבר מאכל:

דרכי המלך סעיף כט

הנה מבואר מחלוקת בין מרן לרמ"א כמבואר בשו"ע או"ח סימן תמד סעיף א: י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. הגה: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה. הרי מבואר שלפי מרן השו"ע עושה סעודה שלישית במצה עשירה ואילו לרמ"א עושה בפירות ותבשיל, ופסק הבא"ח כהרמ"א בהלכות ער"פ שחל בשבת סעיף [ה] סעודה שלישית יעשנה בפירות אחר מנחה, וטוב לעשותה בפירות שברכתן מעין שלש, ויביאום לפניו בקערה על השלחן, ויאמר גם כן קודם שיאכל אתקינו סעודתא וכו', כשאר שבת, ולא ירבה באכילתו, כדי שיאכל בלילה לתאבון: וכתב המשנה ברורה סימן תמד ס"ק ח יקיים וכו' במיני פירות עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים, ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין, וע"ש דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה דיכול לקיים בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית, והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית, אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון. ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג', וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן, אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה: וכ"כ בכה"ח סימן תמד ס"ק טו שיש ספרדים שהחמירו במצה עשירה ולכן עושים בפירות או תבשיל.  אולם פה"ד בחזו"ע עמוד רסד פסק שיכול לעשות במצה עשירה כפסק השו"ע, או במצה מבושלת ובסעודה שלישית בשונה מסעודת הבוקר כיון שזה הפת שלו שכבר נאסר החמץ הרי שמברכין על המצה המוציא, ולכן כל שמבשל ונשאר חתיכה כזית שלימה נשארת ברכתה וחייב נט"י המוציא וברה"מ. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ג פרק יד סימן א וסעודה שלישית, אי אפשר לקיים בברכת המוציא, אלא אם הכין מערב שבת מצה בגודל כזית ומעלה, ובשלה במרק בלא שתתפרק.

אור המלך סעיף ל

ל} צריך לעשות סעודה שלישית אחרי מנחה.

דרכי המלך סעיף ל

זמן סעודה שלישית י"א יחלק סעודת שחרית לשניים ויעשה הפסק והיסח הדעת ובזה יוצא ידי סעודה שלישית, אולם מרן השו"ע כתב אחרי מנחה, ולכן אין לעשותה ע"י שיעשה הפסק בסעודת שחרית, כיון שפסק מרן השו"ע בסימן רצא ס"ב שאפילו בדיעבד לא יוצא ידי חובה, וכ"כ הבא"ח בהלכות ער"פ שחל בשבת סעיף [ה] סעודה שלישית יעשנה בפירות אחר מנחה, וטוב לעשותה בפירות שברכתן מעין שלש, וכ"כ כה"ח סימן תמד סק"ח.

אור המלך סעיף לא

לא} אם עושה הסעודה שלישית עם מצה עשירה או מבושלת צריך לאכול הסעודה לפני שעה עשירית. אולם אם עושה עם פירות או מאכל מותר גם אחרי שעה עשירית ובלבד שימעט שיאכל בערב לתיאבון את המצה.

דרכי המלך סעיף לא

כתב מרן השו"ע יש לעשות סעודה שלישית קודם שעה עשירית, כדי שיאכל מצה לתיאבון והוא בערך בשעה ארבע לפי שעון קיץ כמבואר בסימן תעא ס"א, כ"כ בכה"ח סימן תמד סק"ט. וכן כתב פה"ד בספר חזון עובדיה פסח עמוד רסד. עוד כתב כה"ח סימן תמד ס"ק טז ו יז אם עושה הסעודה בפירות מותר גם אחרי שעה עשירית, ואם יש לו תבשיל עדיף, ולמרות שרשב"י עשה הסעודה בזה שעסק במעשה מרכבה, אינו אלא לרשב"י ולא לכל אדם.

אור המלך סעיף לב

לב} טוב גם כאשר עושה סעודתו במזונות יעשה לחם משנה זכר למן.

דרכי המלך סעיף לב

כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק יא גם כאשר עושה סעודה שלישית במזונות יש לכסות המזונות זכר למן, ומשמע שגם טוב שיהיה זכר ללחם משנה, ויקרא הזוהר כמנהגו בכל סעודה שלישית.

אור המלך סעיף לג

לג} גם כאשר עושה סעודה שלישית עם תבשיל או דגים טוב לאכול כשיעור כזית.

דרכי המלך סעיף לג

עוד כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק יב טוב שיאכל גם שיעור כזית של תבשיל עם המזונות ובפרט דגים לפי האריז"ל כמבואר בסימן רצא.

שו"ע סעיף ג:

שו"ע סעיף ג: אין מבשלין לשבת זה  דייסא וכיוצא בזה, ואין עושין בו פת  הצנומה בקערה. הגה: ואם עבר ובשל והמאכל דבוק בקדירה  וא"א לקנחו, יש  להדיחו מעט להעביר החמץ (מהרי"ו).

אור המלך סעיף לד

לד} אין להדיח כלי חמץ בשבת, ואם בישל דבר חמץ ונדבק בכלים אם יכול על ידי גוי עדיף ואם אין לו גוי בדיעבד ידיח מעט להסיר את החמץ בעין.

  דרכי המלך סעיף לד

וביאר הטעם במשנה ברורה סימן תמד ס"ק יא דייסא וכיו"ב דבר שדרכו לידבק בכלי כי יצטרך להדיחם אחר האכילה משום איסור חמץ ואסור כיון שאין צריך להם שוב באותו היום כבסימן שכ"ג ס"ו: וכן כתב בכה"ח סימן תמד ס"ק כו היות ופסק מרן השו"ע בסימן שכג ס"ו וז"ל מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול, אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין, וכלי שתיה מדיחין כל היום שכל היום ראוי לשתיה עכ"ל, והיינו משום שמכין משבת לחול, לכן כתב מרן אין לבשל מאכל חמץ שנדבק בקערות, כיון שיצטרך לרחוץ הכלים בכדי לבער החמץ בעין, ומאחר ואינו משתמש בכלים אלו יותר הוי שלא לצורך שבת ואסור, ולזה הוסיף הרמ"א בדיעבד ידיח רק מעט שירד הממשות של החמץ. אולם הבא"ח כתב כשאי אפשר מותר להדיח דהוי קצת מצוה וז"ל בא"ד בסעיף [ב] ואין מבשלין לשבת זו תבשיל שדרכו להיות דבק הרבה בקדרה, שלא יתקנח באצבע, כדי שלא יצטרך להדיח הקדרות והקערות, מיהו אם בשל בזה ונדבק התבשיל בקדרה, מותר להדיח הקדרה במים בידו, אבל לא בסמרטוט, משום איסור סחיטה בשבת, והדחה זו נחשבת קצת צורך היום, דאיכא בזה צורך מצוה, כמו שכתב הפרי חדש, וכנסת הגדולה, ושלחן גבוה, ואם אפשר לקנחו באצבע, אסור להדיח, כנזכר באליה רבא, ושאר אחרונים, ואחר שיגמור כל אכילתו, ולא ישאר אצלו חמץ, אז יבטלנו, ויאמר כל חמירא וכו', דחזיתיה ודלא חזיתיה: וכן כתב המשנה ברורה בס"ק יד יש להדיחו מעט ר"ל רק בכדי שיעבור החמץ וכדמסיים ואע"ג שהוא שלא לצורך שבת שרינן בדיעבד משום איסור חמץ. ומ"מ אם אפשר להדיח ע"י עכו"ם עדיף אם א"א בקינוח. כתבו הפוסקים שטוב שיבשלו בכלים חדשים המוכנים לפסח. וכהיום נהגו בכמה מקומות במדינתנו שאחר התפלה אוכלים מאכלים קרים של חמץ ואחר חצי היום אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ושנתבשלו בכלים של פסח ויוצאים בזה סעודה ג':  וכ"כ בכה"ח סימן תמד ס"ק כה, כו, כט.

אור המלך סעיף לה

לה} עצה טובה לבשל כל מאכלי שבת כשרים בכלי פסח בכדי שלא יצטרך להדיח ולא להצניע, ויאכל בכלים חד פעמי כך שלא יזדקק להדיח.

דרכי המלך סעיף לה

כתב כה"ח סימן תמד ס"ק כה בשם מהרי"ו עצה טובה שבשבת זו יבשלו האוכל בכלי פסח ועל ידי זה ינצל מכל חשש של שאריות האוכל וגם שטיפת כלים, וטוב אם ישתמש בכלים חד פעמיים כדי שגם אם אוכל עם האוכל לחם זורק הכל בסוף הסעודה.

אור המלך סעיף לו

לו} אסור לעשות שום הכנות לצורך הסדר בשבת, אלא עליו להמתין עד מוצ"ש, אולם מותר לישון בשבת שיהיה ערני בליל הסדר ובלבד שלא יאמר כן בפיו:

דרכי המלך סעיף לו

למרות המבואר שהתירו לקנח או להדיח כלי חמץ בדיעבד כיון שיש בזה קצת מצוה, אבל להכין צרכי הסדר אסור כן כתב הבא"ח בסעיף [ז] סידור השלחן לצורך הלילה, לא יעשה אלא אחר חשיכה, דאין שבת מכין ליום טוב, אך כיון שעבר בין השמשות, שהוא אחר קריאת המגר"ב בשבע דקים, מותר להכין לצורך הלילה, וצריך כל אדם לישן ביום שבת זו אחר סעודת שחרית, כדי שיוכל להיות ניעור היטב בלילה, והוא הדין הנשים והקטנים יזהרו בכך, ואחר שיקיץ משנתו ביום יעסוק בתורה הנותנת חיים לעושיה, וטוב ללמוד משנה פסחים: וכ"כ כה"ח סימן תמד ס"ק מה ומטעם הנ"ל אסור להכין שום צורכי החג ביום שבת לא עריכת שולחן ולא הכנת מאכלים וכזיתות וכדומא בשבת אלא או בערב שבת או במוצ"ש, וכ"כ פה"ד בספר חזו"ע [מהד"ת] עמוד רסח, מיהו במקום צורך גדול היקל להתחיל בבין השמשות. ומדברי הבא"ח מבואר שמותר לישון בשבת לצורך שיהיה ער בליל הסדר, ומ"מ לא יאמר כן בפירוש בפיו וכ"כ בפסקי תשובות סימן תמד ס"ק יב.

שו"ע או"ח סימן תנח

שו"ע סעיף א: נוהגים שלא ללוש  מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח. ובי"ד שחל להיות בשבת, לשין בערב שבת אחר שש שעות.

אור המלך סעיף לז

לז} בשנה זו אופין מצת מצוה ביום שישי אחרי חצות.                           

דרכי המלך סעיף לז

הנה מבואר בטור ומרן הב"י שצריך לאפות מצות מצוה בער"פ אחרי חצות, אולם כשחל בשבת נחלקו הראשונים האם לאפות במוצאי שבת או בער"ש והמנהג לאפות בער"ש כמ"ש בשו"ע, וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף אורח חיים סימן תנח א. בערב פסח עד אחר שש שעות וכו'. וכשחל בפסח במוצאי שבת יאפה הכל בערב שבת ולא בליל י"ט, מפני כמה טעמים. הרדב"ז בתשובות החדשות החדשות סי' תע"ז. וכן פסק מרן בסמוך. והכי נהוג. ועיין בשבלי הלקט (סי' ריג) באורך. וכ"כ בכה"ח סימן תנח ס"ק י"א.

שו"ע או"ח סימן תסח

שו"ע סעיף א: העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו. ואפילו לעשות  בחנם אסור. ויש מי שאוסר  אפילו על ידי  אינו יהודי,  ויש מי שמתיר, (וכן הוא המנהג).

אור המלך סעיף לח

לח} העיקר להלכה בשנה שחל ערב פסח בשבת מותר לעשות מלאכה ביום שישי.

דרכי המלך סעיף לח

נחלקו הפוסקים מה הטעם לאסור עשיית מלאכה, הירושלמי כתב מפני הקרבת הקרבן, ורש"י כתב כדי שלא יטרד ולא יכין צרכי החג, ונ"מ בניהם לערב פסח שחל בשבת שלפי הירושלמי כיון שמקריבים בשבת אין לאסור יום שישי, ואילו לרש"י כיון שבשבת אינו יכול להכין והכל עושה ומכין ביום שישי לכן אסור לעשות מלאכה ביום שישי, ודעת רוב הפוסקים הכריעו כהירושלמי ולכן מותר לעשות מלאכה ביום שישי, וכן כתב הכנה"ג מותר לעשות מלאכה כל היום שישי כמו בכל יום שישי כיון שאינו ערב פסח, וכ"כ בכה"ח סימן תסח ס"ק ג, וכ"כ פה"ד בספר חזון עובדיה עמוד רנה.

שו"ע או"ח סימן תע

שו"ע סעיף ב: אם חל  ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות   ביום ה', ויש אומרים  שאינם מתענים כלל. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה. ונוהגין  כשהאב בכור, האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן, ואם אין האב בכור, הוא מתענה בעד בנו  עד שיגדל.

אור המלך סעיף לט

לט} לגבי תענית בכורות בשנה זו לדעת השו"ע פטורים ולדעת הרמ"א חייבים, ונהגו להחמיר, ולכן ישתדל להשתתף בסיום מסכת ולא יתענה.

דרכי המלך סעיף לט

הנה לפי כללי מרן השו"ע מתבאר שיש מחלוקת בין מרן לרמ"א, היות ומרן כתב יש מחייבים להתענות ביום חמישי וי"א שאין מתענים כיון שנדחה נדחה, והכלל יש ויש הלכה כויש שפטורים מתענית, ואילו הרמ"א פסק העיקר כדעה ראשונה שחייב להתענות, ופסק הבא"ח בהלכות ער"פ שחל בשבת בסעיף [א] בודקין בליל י"ג כפי ההלכות שכתבנו לעיל, בבדיקה של ליל י"ד, והבכורות מתענים ביום חמישי, על כן אם הבודק הוא בכור, יטעום קודם הברכה פירות או מיני מזונות, כדי שיבדוק בישוב הדעת ובנחת, וכן כתב בכה"ח סימן תע ס"ק כג שהמנהג להחמיר להתענות, אולם פה"ד בספר חזו"ע [מהד"ת] עמוד רנד כתב בזמננו שירדה חולשה לעולם ולכן נהגו לפטור התענית ע"י סיום מסכת ודאי שיש להחמיר להשתתף בסיום מסכת, אולם אב על בנו או נשים אין צריכות להחמיר דלא כהרמ"א.

שו"ע או"ח סימן תעג

דיני כוס ראשון

שו"ע סעיף א: מוזגין לו כוס ראשון  ומקדש עליו, ומברך  שהחיינו. ואם חל בשבת, אומר ויכולו, ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז, ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה, ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל. הגה: ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש (רבינו ירוחם והרא"ש בתשובה ומרדכי פ' ע"פ). ואם אין ידיו נקיות,  יטול מעט  אבל אין לברך על הנטילה. ובעל הבית לא ימזוג בעצמו,  רק אחר ימזוג לו דרך חירות (מהרי"ב).

אור המלך סעיף מ

מ} בהדלה שעושה כשחל במוצ"ש אינו מברך על הבשמים.

דרכי המלך סעיף מ

וכתב המשנה ברורה סימן תעג ס"ק ג אומר יקנה"ז, דהיינו בתחלה ברכת היין וקידוש ונר דהיינו ברכת בורא מאורי האש והבדלה וזמן. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצ"ש ליו"ט. ואומרים הבדלה זו מיושב כמו הקידוש: וכ"כ בכה"ח סימן תעג ס"ק יח על הבשמים אינו מברך בהיות והוא יו"ט הרי הוא מבושם ואין עגמת נפש ככל מוצ"ש.

אור המלך סעיף מא

מא} פסח שחל במוצ"ש צריך קידוש והבדלה יקנה"ז, לכן לפי האריז"ל צריך לעמוד בזמן הקידוש, וכן נוהגים הספרדים, והמ"ב כתב שעושה הקידוש מיושב.

דרכי המלך סעיף מא

מבואר במשנה ברורה הנ"ל שיושבים באמירת יקנה"ז, אולם בכה"ח סימן תעג ס"ק כ כתב שמנהג הספרדים כדעת מרן בכל השנה לשבת בזמן הבדלה, אך בכל זאת באופן זה שמברך יקנה"ז עושים הכל בעמידה מפני הקידוש כ"כ בסה"י ובכנה"ג והוסיף בשם האריז"ל לפי סודן של דברים כל הקידושין צ"ל מעומד בין של שבת ובין של יו"ט כמ"ש לעיל סי' רע"א או' ס"ב יעו"ש, וכ"כ היפ"ל ח"ב או' א' וכתב שם ומתחיל אלה מועדי ה' וכו' אם חל בחול יעו"ש, ור"ל אבל אם חל בשבת קודם הכל יאמר יום הששי ויכלו וכו' ואח"כ אלה מועדי ה' וכו' ואח"כ סברי מרנן ואח"כ ברכת היין וברכת קידוש היום ושהחיינו, וקודם הכל י"ל מזמור לדוד ה' רועי וכו' כמ"ש לעיל סי' רע"א או' ס"ג יעו"ש עכ"ל.

אור המלך סעיף מב

מב} שכח לומר הבדלה בקידוש אם נזכר לפני שהתחיל האגדה לדעת מרן השו"ע יפסיק ויעשה הבדלה בלי ברכת הגפן, אולם לדעת הרמ"א אינו יכול להפסיק עד כוס שני, ואם נזכר אחרי שהתחיל האגדה לא יפסיק לומר ההבדלה עד כוס שני גם לדעת השו"ע ויעשה הבדלה בלי ברכת הגפן אולם למנהג הרמ"א מברך גם הגפן על כוס שני.

דרכי המלך סעיף מב

כתב השו"ע שאם התחיל בהגדה אינו מפסיק עד כוס שני, וכתב המשנה ברורה סימן תעג ס"ק ד ישלים וכו', דלהבדיל תיכף כשנזכר אינו יכול שהרי הבדלה טעונה כוס והמברך צריך שיטעום ובאמצע הגדה אסור להפסיק בשתיה, ומלשון המחבר שכתב עד שהתחיל הגדה משמע דאם נזכר קודם שהתחיל ההגדה א"צ להמתין אלא תיכף מוזג כוס ואומר עליו ברכת הבדלה ושותהו, אכן זהו רק לדעת המחבר דאין מברכין על כל כוס, אבל לדעת הרמ"א בתע"ד בהג"ה וכמנהגנו דמברכין על כל כוס ויצטרך לברך עליו ברכת בפה"ג א"כ נראה כמוסיף על הכוסות דאסור וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז א"כ אפשר דאף אם נזכר קודם שהתחיל ההגדה ג"כ אין תקנה עד שישלים ההגדה, אם לא שבשעת ברכת כוס ראשון כיון שישתה בין הכוסות וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז ועיין ביאור הלכה. אולם בכה"ח סימן תעג ס"ק כא כתב וז"ל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה ישלים וכו' וכ"כ הלבוש דלא יפסיק בהגדה', ומיהו מ"ש ח"י או' ה' על דברי הלבוש הנז' דלא ראה זה בשום פוסק הרי הוא במלחמות  פ' ע"פ שחולק על בעל המאור וס"ל שלא התירו אלא בין כוס לכוס אבל משמזגו לו כוס שני והתחיל במצותו לשאול עליו ולדרוש אינו רשאי להפסיק בשתיה יעו"ש, וכ"כ הר"ן שם, מיהו דעת התו' בפסחים ק"ג ע"ב ד"ה רב אשי נראה כדעת בעל המאור דמותר לשתות באמצע הגדה יעו"ש, וכ"כ הר"ז או' י"א, אבל הגר"א הסכים כדברי המלחמות והר"ן דכיון שהתחיל ההגדה אסור לשתות יעו"ש, וכ"כ מ"ב או' ד' ועיין עוד לקמן סעי' ג' עכ"ל. והוסיף בכה"ח שם בס"ק כב למרות שלדעת השו"ע לפני שהתחיל ההגדה עושה הבדלה יותר ראוי להמתין לכוס שני שלא יבוא לשכרות, אמנם אם נזכר לפני אכילת כרפס יעשה קודם הבדלה שלא יאכל בלי הבדלה. ואפילו לדעת הרמ"א מסתפק המ"ב בביאור הלכה עיי"ש.

אור המלך סעיף מג

מג} שכח לומר הבדלה ונזכר בעודו בקידוש, תכיף יאמר ברכת הבדלה, ואם כבר שתה מהכוס ימלאנו ויאמר הבדלה.

דרכי המלך סעיף מג

כן כתב בכה"ח סימן תע"ג ס"ק כב וז"ל ומכל מקום נראה דאם תיכף לטעימת הכוס נזכר שלא הבדיל יש להבדיל עליו ואחר כך ישתה הכוס או רובו, ואם נזכר בעודו שותה אלא שכבר שתה רביעית או רובו יש לחזור ולמלאותו ולהבדיל עליו דכיון שנזכר בעודו שותה הרי לא סילק עצמו מהיין ואין צריך לברך על כוס זה אפילו לנוהגין לברך על כל כוס וכוס, ואם כן כיון שאין צריך ברכה לפניו ואינו שותהו בהסיבה לא הוי כמוסיף על הכוסות ושרי לכולי עלמא. ועיין לעיל סימן תע"ב אות מ"ח:

אור המלך סעיף מד

מד} שכח ונזכר בסעודה עושה ברכת הבדלה כל הכוס בלי הגפן, ואם אחר ברכה"ז יעשה על כוס ברכה גם הבדלה, ואם אחרי כוס רביעי יעשה על כוס חמישי עם ברכת הגפן והבדלה.

דרכי המלך סעיף מד

עוד כתב המשנה ברורה סימן תעג ס"ק ה ואח"כ יבדיל, היינו שמברך בפה"ג על כוס שני וגם ברכת הנר והבדלה של יום טוב ושותהו. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מחויב להפסיק תיכף מסעודתו ולהבדיל ולא יברך עליו ברכת בפה"ג שברכת כוס שני ששתה לפני האכילה פוטרתו אא"כ לא היה דעתו אז לשתות בתוך האכילה שבכגון זה צריך לברך עליו גם ברכת בפה"ג. ואם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך ברכת המזון והבדלה על כוס אחד, וכן אם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס של ברהמ"ז ימתין עד לאחר גמר הלל והגדה ואז יבדיל על הכוס הד', ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס ד' יבדיל על כוס ה' וצריך לברך עליו גם בפה"ג שהרי כבר הסיח דעתו משתיה [אחרונים]: וכ"כ בכה"ח סימן תעג ס"ק כג ואילך. וכ"כ פה"ד בחזו"ע פסח עמוד ערב.

אור המלך סעיף מה

מה} שכח לעשות הבדלה לעניין ברכת הנר יעשה תמיד מיד שנזכר.

דרכי המלך סעיף מה

כתב פה"ד בחזו"ע פסח עמוד רעג בכל האופנים הנ"ל לא רק כאשר מבדיל מיד אלא גם האופנים שצריך להתעכב בברכת ההבדלה, מכל מקום אינו מעכב את ברכת בורא מאורי האש אלא תיכף שנזכר יברך על האש כדי שלא יהנה מאור לפני כן.

אור המלך סעיף מו

מו} טעה בהדלה ואמר בין קודש לחול במקום בין קודש לקודש אינו חוזר.

דרכי המלך סעיף מו

עוד כתב פה"ד בחזו"ע פסח עמוד ערב טעה בנוסח ההבדלה ואמר כדרכו דהיינו במקום המבדיל בין קודש לקודש אמר בין קודש לחול, אינו חוזר ומברך משום סב"ל.

שו"ע או"ח סימן תצא

שו"ע סעיף א: יום טוב שחל להיות במוצאי שבת אומר באתה בחרתנו, ותודיענו:

אור המלך סעיף מז

מז} שכח לומר ותודיענו אם נזכר לפני הזכרת השם יתקן, ואם אחר שהזכיר השם אינו חוזר. ואשה ששכחה לומר בתפילה תזהר לומר ברוך המבדיל לפני הדלקת נרות.

דרכי המלך סעיף מז

מבואר בשו"ע שבתפילת ערבית של יו"ט ומוצ"ש צריך לומר ותודיענו במקום אתה חוננתנו, כתב בכה"ח סימן תעג ס"ק י אם שכח ולא אמר ותודיענו בתפלה אם נזכר לפני שהזכיר השם בברכה יאמרנו שם, אבל אם כבר הזכיר השם  אינו חוזר כיון שעתיד לעשות הבדלה על הכוס, וכ"כ פה"ד בחזו"ע פסח עמוד רסח והוסיף אם נשים ששכחו ותודיענו יזהרו עכ"פ לפני שמדליקים הנרות וכדומא לומר ברוך המבדיל בין קודש לקודש בלי שם ומלכות.

אור המלך סעיף מח

מח} שכח לומר ותודיענו וטעם לפני הבדלה חייב לחזור על התפילה.

דרכי המלך סעיף מח

ממוצא דבר מתבאר שאם שכח ותודיענו בתפלה, וטעם קודם הבדלה או שכח בקידוש לומר הבדלה וטעם לפני שנזכר, חייב לחזור על התפלה, וכן מפורש בביאור הלכה בסימן רצד ד"ה ואם טעה, בשם הפמ"ג.

אור המלך סעיף מט

מט} טעה בהלכה ולא חזר להתפלל ועשה הבדלה אינו חוזר על התפילה.

דרכי המלך סעיף מט

אם אחרי שטעה וטעם לפני הבדלה באופן הנ"ל שלא הבדיל בתפלה, לא ידע ההלכה שצריך לחזור ולהתפלל, ועשה קידוש ואמר יקנה"ז, כתב בביאור הלכה סימן רצד ד"ה צריך, שאינו חוזר להתפלל כיון שכבר אמר הבדלה.

 

 

 

 

שיעור כזית

העיקר להלכה שהשיעור נמדד לפי הנפח ולא לפי המשקל ולכן שיעור כזית אם מדובר על מצות רכות צריך לפחות שלושים גרם, אבל במצות יבשות מספיק שמונה עשרה גרם לפי הנפח.

שיעור רביעית

העיקר להלכה כמ"ש הרמב"ם שהשיעור של רביעית במשקה עשרים ושבע דרהם ומשקל דרהם שלושה גרם ולכן יוצא שיעור רביעית 81 גרם. והאמת ביין כתב הרמב"ם 26 דרהם ולפי"ז יוצא 78 גרם.

ולזאת ראוי לכל אחד להכין כוסות קטנות שיש בהם קצת יותר מהשיעור בשביל לקיים מצוות ארבע כוסות לכתחילה שצריך לשתות כל הכוס ולא רובו, ובדיעבד יוצא ברובו.

פסח כשר ושמח

 

 

דבר אגדה

הזריזות שורש מצוות פסח

"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות יב, יא). "לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג)

ופרש"י: "בחפזון" – לשון בהלה ומהירות, כמו (שמואל א' כג, כו): "ויהי דוד נחפז ללכת". וכן: "אשר השליכו ארם בחפזם" (מלכים ב' ז, טו)

ובדברים (טז, ג) פירש: "כי בחפזון יצאת" – ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. למען תזכור. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך.

שאלות

א) הקשה הגאון רבי א"ל שטיינמן זצ"ל בספרו אילת השחר (שמות יב, יא): "ואכלתם אתו בחפזון" פרש"י: לשון בהלה ומהירות כמו ויהי דוד נחפז ללכת. צ"ב: למה רש"י מביא שכתוב בנביא ולא שכתוב בתורה (בראשית מט, ד) "פחז כמים", שזה לשון מהירות.

ב) עוד יש לשאול מבואר בתורה שני המצוות המרכזיות של חג הפסח אכילת קרבן פסח, וכן אכילת מצות. התורה מצוה אותנו לעשות זכר לחיפזון שיצאו בני ישראל ממצרים. מה העניין לזכור את החיפזון הרי מצינו שמידת החיפזון הוא דבר שלילי כמו שמצינו אצל ראובן שבגלל החיפזון הפסיד שלושה מתנות?

 

למה הרבי מקרלין שלח את החסיד לערוך סדר בביתו.

פעם היה אחד מחסידי רבי אהרון מקרלין שרצה לעשות הסדר עם הרבי, ואשתו ובניו מאוד לא רצו לעשות הסדר לבד, אך לא הצליחו לשכנעו ולבסוף החליט ללכת, זמן מה לפני כן שיפץ את הבית על ידי גויים והיה נזהר מהם להסתיר את עיסוקיו כיון שהיה סוחר כלי כסף ולא רצה שהם ידעו, אולם הם שמו לב שיש תנועה ערה בביתו לקראת החג, והצליחו לדובב אחד מבניו הקטנים לספר מה עושים אצלו וכך גילו שהוא סוחר כלי כסף. כמובן שהם מיד חמדו את רכושו ולכן המשיכו לתחקר את הבן על נסיעות אביו, האם הוא נוסע מהבית בכדי ללמוד את זמני העדרותו מהבית כך שיוכלו לשדוד הרכוש כשהוא לא נמצא בבית. והבן סיפר כי החג האבא לא יהיה בבית כל השבוע וכו', ולכן תיכננו לשדוד את הרכוש בליל פסח, בינתיים נסע האבא לרבי וכאשר ראה אותו רבי אהרון מקרלין ציוה עליו לחזור לביתו לעשות הסדר עם בני ביתו. כמה שניסה לבקש מהרבי להישאר התעקש הרבי שחייב לחזור לביתו, וכך היה. הוא היה מאוד מאוכזב כי חשב לזכות להסתופף בצילו ולא זכה. והנה בליל הסדר בעודן יושבים ועורכים הסדר, פתאום שומעים שהדלת נפרצה בכוח, ונכנסו אותם פועלים גויים רעולי פנים והיכו את בני הבית וקשרו את ידיהם באזיקים והכניסו אותם לחדר ועשו חיפוש בבית למצוא את הרכוש, אולם למרות הכל היו חדורי אמונה ונשארו רגועים כי ידעו שליל שימורים הוא ובטוח שהקב"ה יעשה איתם נסים, ובפרט שהרבי שלחו הביתה – בודאי זה לא סתם. נכנסו השודדים ואמרו לכל בני הבית שיש להם עוד זמן מועט לחיות כיון שהם מתכונים להרוג אותם, אולם לפתע פתאום נכנס אדם רכוב על סוס עם גזע עץ וראה את המצב ושאל מה קרא וסיפרו לו בני הבית, תיכף התחיל להכות בהן עם הגזע שבידו עד שהרג את כולם והתיר את האזיקים שבידם, וכמובן הודו לו על הצלתם אך מיהר ללכת וביקשו ממנו לפחות שישתה כוס יין וכך היה והלך. לאחר הפסח כשהגיע לרבי אהרון מקרלין אמר לו הרבי: "אצלי, אליהו הנביא רק טעם מהכוס, אבל אצלך הוא שתה כוס יין מלא". הוא אשר אומר הכתוב תשועת השם כהרף עין. כאשר מגיע זמן הישועה הדבר נעשה כהרף עין בשיא הזריזות ולא בעצלתיים כמו שהיה ביציאת מצרים, וכנגד זה מבקש הקב"ה מהאדם שכך יעבוד את הקב"ה בזריזות ולא בעצלתיים ועי"ז זוכה שיעשה לו השם יתברך נסים ונפלאות.

 

מצות בלי זריזות המצוה מתחמצת ונפסלת

כתוב בתורה (שמות יב, יז): "ושמרתם את המצות", ופירש רש"י זצ"ל ושמרתם את המצות שלא יבואו לידי חימוץ. והביא עוד שם את דברי המכילתא רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות – כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד. למדים אנו מזה כי כשם שבמצת מצוה אם היא נעשית באיחור ובשהייה כלשהי היא בסכנת חימוץ, ואם שהה בין נתינת הקמח במים עד לאפייה יותר משמונה עשרה דקות, למרות שהמצה נראית כשרה למהדרין, לפי ההלכה יש לדונה כחמץ גמור. כך הוא גם בקיום שאר המצוות: על ידי איחור ועצלות בקיומן – המצוה מתחמצת והיא שונה לחלוטין בצורתה הפנימית, וזהו שאמרו חז"ל כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות.

 

לאיזה שכר ניתן לזכות בשביל רגע אחד של זריזות

וראוי מאוד להביא כאן מדבריו של מרן הרב שך זצ"ל שנאמרו פעם בישיבה בעיצומה של שיחה נוקבת, הוא הקדים ואמר אם ישמעו היטב את מה שאומר היום, מחר בבוקר יהיה בכניסה לבית המדרש תור ארוך על מנת להזדרז ולהגיע לתפילה רגע אחד קודם. כתוב בבראשית (יט, לא): "ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ", ודרשו חז"ל במסכת נזיר (פג ע"ב) אמר רבי יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה בשביל לילה אחד שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל: עובד, ישי, דוד ושלמה. ביאר מרן הרב שך זצ"ל ואמר: בנות מואב עשו מעשה עבירה אך מתוך כוונה טובה הם חשבו בטעות כי העולם חרב ועליהם מוטל לקיימו ולכן עשו מעשה עבירה חמור מאוד, ומכל מקום, בשביל שהקדימה הבכירה לצעירה ביום אחד זכתה ויצאו ממנה עובד ישי דוד ושלמה ענקי עולם שאין כדוגמתם, כמו ישי אשר מת רק בעטיו של נחש, דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל ורגל רביעי במרכבה ותפילותיו המקובצות בספר תהלים מלוות עד היום את כל כלל ישראל בכל רגע בשמחה ובשעת צרה, שלמה המלך ע"ה אשר עליו נאמר: "וישב שלמה על כסא ה' החכם מכל אדם", שבנה את בית המקדש, חיבר את קהלת משלי שיר השירים שהוא קודש קדשים. וכל זה זכתה רק הבכירה ולא הצעירה למרות העובדה שעשתה בעצם מעשה עבירה, אך כיון שנזדרזה לדבר מתוך כוונה טובה קיבלה שכר עצום. אם כן בחור שמקדים לבוא לתפילה בישיבה ולו לדקה אחת נקל לשער איזה זכות יש לו כי מידה טובה מרובה ושכרו ישולם לו מן השמים.