
"בהיסטוריה שלי יש כמה חתונות", צוחקת גיתית לביא גבאי, שחקנית וזמרת נשים, הבוקר ב'קול חי', "זה בהחלט נשמע הזוי וכשאני מסתכלת על עצמי מהצד אני לא מאמינה שזה אכן קרה לי, אבל זה הסוד של מגילת אסתר, שעובר עלינו בחיים הרבה דברים שאנחנו לא מבינים". את הסיפור מביאה גיתית בכדי להחדיר את המסר 'לעת הזאת הגעת למלכות', על הרגע שכל אישה מבינה שהיא אכן הגיעה למקום הנכון.
הראיון נפתח בסקרנותה של אפרת ברזל לגבי שמה הייחודי של גיתית שמספרת שהשם ניתן לה על שם דודתה של אמה, גיטה, שנספתה בשואה יחד עם אחותה התאומה אסתר. "לא רצו לתת לי שם גלותי, אז הפכו את זה לגיתית," היא מסבירה, "ובמשך השנים הבנתי כמה הוא מתאים לי." כילדה, חשבה שהשם מוזר, אך עם הזמן גילתה שהוא משקף את ייחודיותה – רצון להיות מיוחדת, אך לא חריגה. אפרת מוסיפה נופך אלוקי: "יש פה משהו של 'יקר' – הצורך של האדם להוציא את הפרטי שבתוכו לעולם," ומחברת זאת לפתיח התוכנית על עומק המילים במגילת אסתר.
עוד באתר:
גיתית חושפת את אהבתה למילים ולשורשיהן, תוצאה של שנים של לימוד אצל רובי קאסל ב"משא אל לשון הקודש". היא מפרקת את שמה: "גתית קשור לגת – להקת לוויים, כלי נגינה או מזמורים ששרו בזמן ייצור יין." הקשר לשירה מלווה אותה מילדות, כשאמה נהגה לספר כיצד שרה שירים כמו "ציון תמתי" בגן מבלי להבין את המילים.
בשלב זה, גיתית מתנדבת לעשות תקציר מקורות חייה לטובת המאזינות ומספרת: "התחתנתי בגיל צעיר מאוד, נולדו לי שני ילדים, שחר ומעוז אליעזר, אחרי ארבע שנים התגרשנו ולא הבנתי בכלל איך זה קרה לי. לא מצאתי את הטעות שלי. מה עשיתי לא נכון? הרי כל כך ניסיתי והשתדלתי. מסתבר שנכנסתי תמימה מידי".
לדבריה, "הייתי מוכנה לסבול ולהישאר בכל מחיר, בדיעבד הבנתי שדילגתי על עצמי ועל הצרכים שלי אישית. היום יש לזה הרבה יותר מודעות. ניסיתי לא להתייאש אבל הבנתי שאין לי פרטנר ונשברתי. לקח לי זמן עד שהסכמתי לנסות שוב, כי רציתי לוודא שלא אחזור על הטעות. נותרתי לבד עם שני ילדים קטנים, והתמקדתי בלהיות אמא טובה. חייתי בתחושה שאני פגומה ולא בסדר, הרגשתי את הכאב והאכזבה של ההורים שלי. חשבתי שאם מישהו בכלל יסכים להינשא לי אהיה לו אסירת תודה".
לאחר הגירושים, כששני ילדיה היו קטנים, ניסתה גיתית למצוא שוב משפחה. היא נקלעה לקשר אינטנסיבי שהגיע עד סף חתונה, אך ביטלה אותו ברגע האחרון. "זו הייתה הצלה," היא אומרת, ומתארת תקופה של שנתיים שבה הרגישה רדופה, כאילו "דיבוק" השתלט על מחשבותיה. הסדנאות והטיפולים שעברה לאחר מכן, כמו זו של אליזה בן דוד, עזרו לה לזהות את הדפוס הקורבני ואת הצורך להתחבר לאישה ולילדה שבתוכה.
החתונה השנייה הגיעה לאחר שבע שנים של עבודה עצמית, אך גם היא לא צלחה. "שכנעתי את עצמי," היא מודה, "היה שם רצון להתחתן, אבל הוא לא התאים לי." התובנה הגיעה דרך לימודי ימימה: "אני לא יכולה לחיות בגלות, בכאילו." הפרידה השנייה הייתה עוד חלום שהתנפץ, אך גם צעד לעבר שלמות פנימית.
המפנה הגיע כשגיתית החליטה ללכת לטיפול לא כדי להתחתן, אלא כדי להכיר את עצמה. "טוב לי עם עצמי, אני מפחדת, נכוותי," היא אמרה למטפלת, שהשיבה: "את מתאמנת בלהיות גיתית." ברגע של שקט, בעודה מטפלת באחותה, הביטה במראה ושאלה: "לא חבל על כל כוחות החיים שלי שלא יתבטאו בקשר קרוב?" השאלה לא נבעה מייאוש, אלא מתחושת שוויון עצמי.
ואז הגיע דוד, בעלה הנוכחי, לפני שש שנים. "היתה שם מין בהירות של חוזרים בתשובה," היא מתארת, "הרגשנו שאנחנו שייכים זה לזה." למרות הפחד לטעות שוב, ההחלטה הייתה נשמתית, לא שכלית. דוד הביא איתו ילדים משלו, וגיתית הפכה ל"אימא בונוס", תפקיד שמאפשר לה לשאת את ההפכים שבחיים – בין המשפחה שלה לזו שלו, בין עצמה לאחרים.
גיתית חושפת את סיפור חייה מתוך רצון כפול: מצד אחד, כחלק מתהליך ריפוי אישי, ומצד שני, כדרך לעורר השראה ולסייע לנשים אחרות. היא מספרת לאפרת ש"בכל פעם שאני משתפת, זה עוזר לנשים להבין את עצמן, לקבל השראה ולקבל אומץ." החשיפה אינה קלה עבורה – היא מודה שיש בה "רעד פנימי" – אך היא רואה בה ערך תרפויטי, הן לעצמה והן לקהל.
האזינו לתוכנית המלאה: 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי'>>>