הרב אליהו נדהם: בבית הכנסת לא היו ילדים

וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת: וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כה – יח, כב)

שאלות

א) יש לשאול, מדוע התורה האריכה לתאר מהיכן הקול יוצא, מספיק היה לכתוב שהשם מדבר אליו מבין הכרובים, ולמה הוסיפה התורה לפרט "מעל הכפורת אשר על ארון העדות"?

ב) זאת ועוד, מדוע הקול לא יצא מתוך ארון העדות שבו נמצאת התורה שהוא יותר מקודש כאשר חז"ל פירשו במסכת כלים (פ"א מ"ו ואילך): עשר קדושות הן ארץ ישראל מכל הארצות… וכך ממשיכה המשנה לפרט עד שקודש הקודשים הכי מקודש, ובתוך קודש הקודשים הארון הכי מקודש שבו לוחות הברית?

ג) עוד מבואר במסכת סוכה (ה ע"ב): "ומאי כרוב א"ר אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא". וכן פרש"י: כרבים – דמות פרצוף תינוק להם. ע"כ. והקשה בספר 'זכרון מאיר' הג"ר מאיר רובמן זצ"ל, מדוע הבורא שיש לו עולם ומלואו, אלפי אלפים וריבוא רבבות יצורים וברואים, שרפים ואופנים וחיות הקודש, לא מצא בריה יותר גדולה וחשובה שידבר משם לעם ישראל אלא תינוקות?

ד) עוד הקשה הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא על דברי הגמרא ורש"י: הרי בתורה מצינו פעמיים את המילה 'כרבים': בספר בראשית בענין גירוש אדם הראשון מגן עדן כתיב: "וישכן לגן עדן את הכרבים" (ד, כד). וביאר שם רש"י: כרבים – מלאכי חבלה, וכאן אצל המשכן נאמר "ועשית שנים כרבים" ביאר רש"י: כרבים – דמות פרצוף תינוק היה להם. ע"כ. מניין לרש"י לפרש אותה מילה עצמה באופן שונה בשני המקומות?

רבים טועים, שכל זמן שהילד קטן – מניחים לו ומוותרים על חינוכם לדברי מצוה תפילה ותורה וכדומה מתוך תובנה כי הילד יגדל,  וכאשר יגיע להבנה – ירגיל עצמו לקיום התורה ומצוותיה. אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו בדיוק ההיפך, שכל קיום העולם הוא בזכות התינוקות ובזכותן עם ישראל קיבל את התורה, ואפילו בקודש הקודשים, דווקא דמות תינוקות נמצאים כאשר נבאר.

בית הכנסת בלי ילדים

סיפר הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מפאת תפקידו פעם התארח באחת הקהילות היהודיות בחו"ל. ביום שישי בבוקר לאחר תפילת שחרית חיפש חומש בארון הספרים ולא מצא. ניגש הרב אליהו אל הגבאי וביקש את עזרתו, אך הגבאי שאל: "למה לך חומש? רק מחר אנחנו מוציאים את החומשים!" השיב הרב אליהו: "כדי ללמוד את פרשת השבוע." הגבאי היסס ורק לאחר שהרב התעקש, ניגש הגבאי אל חדר צדדי, והביא לו חומש חדש ומהודר. "ראה כמה יפה החומש," אמר הגבאי, "את החומשים אנו נותנים רק למבוגרים, כדי שיִשׁמְרוּ" עליהם, השיב לו הרב אליהו: "לא כך יש לנהוג. אשרי מי שספריו בלויים מרוב לימוד. תתנו את החומשים גם לילדים כדי שילמדו." עם כניסת השבת הגיע הרב אליהו לאותו בית כנסת, וראה שאין בבית הכנסת אף לא ילד אחד. שאל הרב אליהו: "היכן הילדים?" ונענה, "אנו משאירים את הילדים בבית, כדי שלא יפריעו בתפילה". הבין הרב שטועים בהשקפת עולמם ולא מבינים את הערך של חינוך הקטנים, כשפתח הרב אליהו את דרשתו בבית הכנסת על הנושא הזה להסביר להם ואמר "הילדים הם האור שלנו. בית כנסת בלי ילדים הוא מקום חשוך" ואם אין גדיים אין תיישים וכל יסוד האומה תלוי בילדים, ולכן חייבים לשנות מנהג המקום ולתת מקום של חשיבות לשיתוף הילדים בכל דבר של קדושה.

העולם מתקיים בזכות הבל תינוקות של בית רבן.

ומבואר במסכת שבת (קיט ע"ב): אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחריבין אותה. רבינא אמר: מחרימין אותה. הראת לדעת עד כמה החשיבות של התינוקות שאמרו עליהם חז"ל שבזכותם העולם מתקיים, ולא מבטלים אותם אפילו לבניין בית המקדש, ועיר שאין בה תינוקות ראויה להיחרב או להחרים אותה, כל זה ללמדנו עד כמה חובתנו לגדל את דור ההמשך ולהשקיע בהן כמה שאפשר. וכל זה למה מפני המבואר לקמן.

הערבות שקיבל הקב"ה כדי למסור את התורה – רק התינוקות

וכך אמרו חז"ל במדרש תנחומא (ורשא פרשת ויגש סימן ב): בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי, א"ל הן, א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה, א"ל אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים, אמר להן אבותיכם הן בעצמם צריכים ערבים, אברהם אמר במה אדע (בראשית טו) יצחק אהב את שונאי דכתיב: ואת עשו שנאתי (מלאכי א) יעקב אמר נסתרה דרכי (ישעיה מ) אמרו לו בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקדוש ברוך הוא ונתן את התורה לישראל שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח).

הויכוח בין פרעה למשה האם לצרך גם הנערים או רק הבוגרים

ובזה יובן הויכוח של פרעה עם משה: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְקֹוָ֖ק לָֽנוּ: לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְקֹוָ֔ק כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה: (שמות י, ט-יא). וכבר הקשו המפרשים איך פרעה אומר למשה לכו הגברים כי אותה אתם מבקשים, והרי משה אמר לו בפירוש בנערנו בבנינו נלך? אלא ביאור הדבר שהויכוח הוא מאחר וברור שמשה ביקש ללכת לעבוד ולזבוח לשם ועל כך אין ביניהם ויכוח, לכן פרעה – להשקפת עולמו, הילדים והנערים אינם שייכים לעבודת השם ורק הגדולים, אולם משה רבנו טוען שאצלנו בדיוק הפוך: יותר חשוב הקטנים מהגדולים כי אם אין גדיים אין תיישים.

אהבת השם לאברהם בגלל החינוך

ואכן, בתורה כתוב שאברהם אבינו מכונה בכינויי אהבה מפי הקב"ה. בורא עולם מגלה לו את תוכניותיו ואת סוד דרכי פעולותיו נגד סדום ועמורה כנאמר: "המכסה אני מאברהם", ולכאורה, מדוע זוכה אברהם ליחס זה ולאהבה זו, כותבת התורה לא מפני שעמד בעשרה ניסיונות, לא בגלל ההקרבה והמסירות של אברהם, ולא בגלל את הנפש אשר עשו בחרן, אלא הסוד והיסוד הוא משום שאומר הכתוב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". ואומר רש"י: כי ידעתיו – לשון חיבה החיבה היתרה לאברהם אבינו למרות שעמד בכל הניסיונות היתה דווקא על למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו.

כוחו של רשב"י לא תשכח תורה מפי זרעו

והנה מבואר הדיון בין רבותינו ב'כרם דיבנה' לרשב"י (שבת קלח ע"ב): תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'", וכתיב: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו", וכו' תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו" ע"כ. וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אן אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי: (דברים לא, כא). ביאורם של דברים, שרשב"י טוען ששכחת התורה תלויה בדור ההמשך וכל זמן שישמרו ויגדלו ויחנכו את דור ההמשך לא תשכח התורה מישראל.

ואכן שמעתי פעם מרבה של באר שבע הגאון רבי יהודה דרעי זצ"ל ששאל, מדוע רשב"י כאשר נאלץ לברוח מפני הגזירה לקח את בנו איתו? הרי בנו אינו בסכנה והיה לו להשאירו עם אמו? אלא שרשב"י לשיטתו והשקפת עולמו ידע שכל יסוד המשך הדורות תלוי בבניית דור ההמשך ואין ערך לכל מה שילמד בלי לדאוג דור המשך ולכן מוכרח לקחת את בנו יחד איתו.

מדוע דווקא כרובים בקודש הקודשים.

אחר הדברים האלה בחשיבות התינוקות ודור ההמשך יובן היטב מה שמתרץ בספר 'זכרון מאיר' להג"ר מאיר רובמן זצ"ל, שהתורה באה ללמדנו שהקב"ה בחר דמות להניח בקודש הקודשים כרובים דווקא בדמות תינוקות בכדי שנדע עד כמה הם חביבים לפני הקב"ה כי בלעדיהן אין קיום והמשך לעולם, ואילו צדיק, ככל שיהיה – יש לו סוף וגבול. ולזאת השם יתברך בחר לדבר מבין הכרובים ולא מתוך ארון העדות, בהיות ואין ערך לתורה בלי שיהיו תינוקות של בית רבן שילמדו את התורה.

חשיבות החינוך בעוד הילד תינוק

וכן בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק י הל' ב) מסופר מעשה הממחיש עד כמה חשוב להחדיר בלב הילד דברי תורה שיכולים להועיל ביום עברה. מנשה מלך על ישראל במשך חמישים וחמש שנה, עשרים ושתיים שנה מרד בה' ושלושים ושלוש שנה שב בתשובה והספיק לעבור על עבירות חמורות שבתורה העמיד צלם בהיכל בא על אמו ועוד כהנה וכהנה רבות, והכל על מנת להכעיס את ה' מה הביאו לשוב בתשובה? כשיצא למלחמה ונלכד בידי האויבים שמחו מאוד שנשבה המלך. חיפשו איזה עונש חמור מתאים ליתן לו, עד שהחליטו שעונשו יהיה שיכניסו אותו בתוך סיר נחושת כי הוא מתחמם מהר על האש. כשהניחוהו בתוך הסיר ורתחו המים הרגיש שכלו כל הקיצים צעק לכל האלוהים שעבד להם ולא הושיעוהו, עד שנזכר שבילדותו לימדו אביו חזקיהו את הפסוק: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלוקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים פד,ל). אמר: הריני קורא אל אלוקים שבשמים אם הוא יציל אותי סימן שהוא קיים ואם לא אז חלילה הוא כמו כולם. כששמעו את דבריו מלאכי השרת, סתמו את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו אומרים: "ריבונו של עולם אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה"? אמר להם? "אם אין אני מקבלו בתשובה הרי אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה". מה עשה לו הקב"ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד ושמע תחינתו, "ויעתר לו ה'" נעתר לו ה' מתחת כסא הכבוד לפנים משורת הדין ונעשה נס ובא מלאך והעיף אותו לירושלים ואז ניצל וחזר בתשובה ומלך על ירושלים שלושים ושלוש שנה נוספות. כשמתבוננים אנו במעשה זה נוכחים לדעת שמנשה חזר בתשובה לאחר שנים רבות על ידי כמה מילים של תורה שזכר ממה שלמד מאביו. והמציאות תוכיח, שהרבה פורקי עול שמעו מוסר אי פעם בעבר הרחוק ואותן המילים השפיעו עליהם לאחר שנים רבות ולבסוף חזרו בתשובה. על כן, חשיבות יתרה נודעת להורים להחדיר בליבם של ילדיהם את התורה בעודם רכים, כדי שהתורה הזו תהא חקוקה בליבותם.

חשיבות השיתוף של התינוקות בכל דבר שבקדושה

ומוסיף הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא במשא נלהב על נושא החינוך בכנסיה הגדולה הראשונה ואמר, שבא הכתוב לרמוז, כשנותנים לילד חינוך טוב עשוי להיות כ'כרוב' המסכך בכנפיו על ארון הקודש, ואולם כשאין מחנכים אותו חינוך אמיתי בדרך התורה ומרחיקים אותו מאוהל מועד ומארון הברית עלול הוא לגדול פרא ולהיות כמלאכי חבלה [כפי הכתוב בבראשית] וזה המבדיל בין שני המקומות בפרש"י.

רמז גם על דרך החינוך בחום ואהבה

וכתב בספר אוצרות התורה ונראה להוסיף על דבריו ולומר, שגם בחינוך על דרך התורה יש ב' גישות שונות שבאחת מהם יכול להצמיח פרצוף תינוק קדוש ובשניה להצמיח מלאך חבלה, דהנה אמרו חז"ל במסכת סוטה (מז): לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא כאלישע שדחפו לגיחזי בשני ידיו, ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשני ידיו דמחמת שדחפו אותם בשני ידיהם יצאו לתרבות רעה, עיין שם בגמרא מה היה סוף של שניהם ואע"פ שבודאי מטרת הדחיפה בשני ידים היה לחנכם ולגדלם לתורה ויראת שמים טהורה אבל באופן זה אין מצליחים ואדרבה גורמים ההפך, וזה שרמזה התורה כשהכרובים נמצאים על גבי ארון הקודש בתוך קודש הקודשים ושם נותנים להם את החינוך הם יצליחו ויגדלו בקדושה, משא"כ אם דוחים בשני ידים ומסלקים אותם מבית הקודש הקודשים ובאופן זה רוצים לחנכם יצמח מהכרוב הקדוש מלאך חבלה.

הנצרות נוצרה בגלל שריחק אותו רבו

הגמרא במסכת סנהדרין (קז ע"ב) מספרת, את המעשה עם התנא יהושע בן פרחיה, כאשר ינאי המלך הרג את כל חכמי ישראל, ברח יהושע בן פרחיה עם תלמידו ישו לאלכסנדריא של מצרים. ולאחר שנעשה שלום, שלח שמעון בן שטח ליהושע בן פרחיה מירושלים עיר הקודש: לאחותי אלכסנדריא, בעלי נמצא בתוכך ובירושלים שמם, הסכים לחזור לירושלים עם תלמידו ישו ובדרך נכנסו לאכסניא וכבדו אותו ושיבח את האכסניא על מעשיהם, אמר לו תלמידו ישו: אבל עיניה טרוטות. אמר ליה רשע בכך אתה עוסק? מיד נידה והשמית אותו. והיה תלמידו ישו מנסה פעמים רבות לבקש מרבו שיחזיר אותו וסירב לו. יום אחד הגיע ישו לרבו בזמן שהיה קורא ק"ש ראה אותו חשב הפעם לקבלו, אולם כיון שהיה בק"ש סימן בידו, וישו הבין שהוא דוחה אותו, התייאש ולקח לבינה והשתחווה לה, ביקש ממנו רבו לחזור בו, והשיב ישו: מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר ישו כישף והסית והדיח את ישראל. [מהצנזורה]

עוד מוסיפה הגמרא: תניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. תנו רבנן שלשה חלאים חלה אלישע, אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגיחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו. שנאמר (מלכים ב, יג): ואלישע חלה את חליו" וגו'.

סיפור מיוחד במינו על החזון איש על הערך של כל תלמיד.

רגעים ששינו חיים! היה זה בעיצומה של השואה הנוראה. מאירופה הבוערת הוברחה קבוצה בת כאלף ילדים, שנקראו 'ילדי טהרן' על שם משכנם הזמני בבירת איראן הרחוקה, עד שעלו ארצה בשנת תש"ג. אלו היו ילדים אומללים אודים מוצלים מאש ששבעו צרות, מרדפים ובריחות מגיל צעיר. כשהגיעו ארצה החלו להיקלט במוסדות שונים, שפתחו את שעריהם והעניקו לאותם ילדים מסכנים שהופרדו מהוריהם באבחת חרב אכזרית, קורת גג ומוסד חינוכי.

שלמה היה אחד מהילדים האלה, יתום כבן שתיים עשרה. הוא התקבל ללימודים בת"ת 'רזי-לי' בבני ברק, תחת פיקוח המנהל המסור הרב רוזנשטיין. למרות שהבנתו בלימודים היתה כשל ילד קטן, לא רצו לפגוע בו ושיבצו אותו בכיתת בני גילו, כשמלמדים פרטיים נשכרו בעבורו, במאמץ להספיק לגשר על הפער הלימודי העצום שבינו לבין בני גילו. באחד הימים, החליטה ההנהלה לקחת את כל בני הכיתה למבחן אצל רבן של ישראל – החזון איש זצ"ל. היה ברור ששלמה לא יוכל לענות לשאלות, בהיותו רחוק כמטחווי קשת בהישגיו הלימודיים מחבריו לכיתה. למרות זאת החליטה ההנהלה לקחתו למבחן, כשהם מתכננים ליידע את ה'חזון איש' בסיפורו האישי הכאוב למען ידלג עליו בעת המבחן, אלא שבשעת מעשה – בתחילת המבחן, נשכח הדבר מליבם והמבחן החל. דקות ארוכות ישב ה'חזון איש' ובחן את הילדים הרכים, שאלה אחר שאלה, תשובה אחר תשובה. פניו האירו, חיוכו הלך וגדל, הוא שפע מחמאות על הילדים הרכים הבקיאים כל כך בחומר הנלמד. הוא הקפיד לא לדלג על אף ילד, וכעבור כמה דקות, הגיע גם תורו של שלמה, שנשאל: 'מה יהא הדין במקרה כזה?' אלא ששלמה לא ענה. השתרר שקט מתוח, עמוק. ניכר כי אינו יודע ואינו מבין – לא את הרקע לשאלה, לא את השאלה עצמה, לא לאיזה דף היא קשורה, ובוודאי שאינו מתקרב ליכולת להשיב תשובה… שלמה הוסיף לשבת כבוי, נבוך, מבולבל. מבטו כזגוגית חלולה, עיניו נעוצות, בוהות, ופיו סגור באלם. בקיצור, הוא לא בעניינים! המנהל הרב רוזנשטיין כבר חשב להתקרב ולהסביר בלחש כי עדיף לעבור אל הילד הבא… אלא שה'חזון איש', שמידת הסבלנות היתה טבועה בדמו, לא מיהר להמשיך הלאה, ואמר בעצמו את התשובה. הסביר וגם סיכם, כביכול בשם הילד השותק. ואז, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, ביקש מהילד שיביא לו גמרא, מסכת קידושין… כל הנוכחים עצרו את נשימתם. ביתו של גדול הדור, המרכז של הציבור החרדי, בעיצומו של יום. הבית עמוס בילדים וברבותיהם, גדול הדור יושב כאן לצידם, אך הוא עוצר את הכל, מקרב אליו את הילד, ומתחיל ללמוד אתו במתק שפתיים, סוגיא קצרה וקלה במסכת קידושין דף ל ע"ב: 'תנו רבנן' אומר ה'חזון איש' בקול מתוק מדבש, וקורא מדברי הברייתא מילה במילה. 'איי איי איי,' מתמוגג ה'חזון איש' וכובש גם הילד בהמייתו: 'נמשלה התורה לסם חיים!' ה'חזון איש' קורא, ומסביר בנועם: 'התורה היא כמו תרופה, סם חיים! כל זמן שאדם מחובר לתורה – הוא מוגן ושמור, איי, תראה איזה יופי, הקדוש ברוך הוא אומר: 'בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין!' הבנת בני יקירי?' – שואל ה'חזון איש' באבהיות… הילד מהנהן. הנה, סוגיא ש'הבין'… ה'חזון איש', גדול הדור שהעולם כולו חרד לשמו, לימד אותו את ה'סוגיא' המורכבת הזו במתק שפתיים, כמלמד דרדקי. ואיך לא יבין? ה'חזון איש' מסב שוב את פניו לכולם, ומול כל הילדים והמלמדים, הוא שב ואומר לילד: 'אם כן בני, הבה נראה את ידיעותיך! למדני נא את סוגיית 'תורה תבלין'!' ושלמה, מחוייך מאי פעם, מתיישב לצידו ו'נותן שיעור' לאותו גאון עולם שכל מבועי התורה פתוחים בפניו… הוא קורא את דברי הגמרא, מסביר ומנמק – כפי ששמעם אך לפני שעה קלה, כשה'חזון איש' מתמוגג מכל מילה, מעודד בחיוכים מבינים… 'אהה!' קורא ה'חזון איש' כששלמה סיים, 'גאון עולם צומח לנו פה, ילד שלמד סוגיא במסכת לא מוכרת, קלט אותה היטב בפעם הראשונה, והיטיב להסבירה, לבארה, לסכמה ולהבהירה! חילך לאורייתא!' – מחמיא ה'חזון איש' בחום, כששלמה מסמיק מהתרגשות… 'רבותיי!' אומר ה'חזון איש' למלמדים ולמנהל הנרגשים, 'שימו עין על הילד הזה, כי לגדולות הוא נועד! איזו יכולת קליטה, איזו הבנה, איזו יכולת מסירת שיעור… ממש מפעים!' – אומר ה'חזון איש', מוסיף להחמיא בכנות, לעודד בהתרגשות, לדרבן בעוצמה, לבנות את נפש הילד שלפניו…

כשהסתיימה הבחינה, קרא הרב רוזנשטיין אל הצוות ואמר: 'ראו נא! יותר משנבחנו הילדים אצל ה'חזון איש', אנו קיבלנו שיעור בסבלנות, באורך רוח לכל ילד. רבם של ישראל, גאון שאין כמותו, ויש לו את מלוא הזמן, הסבלנות והקשב, להעניק לילד זר טעם בלימוד, לעצור את כל תוכניותיו כדי להחמיא לו ולבנות את נפשו!' שלמה הוסיף ללמוד בת"ת 'רזי לי' עוד כמה חודשים, ואחר כך נדד ללימודים במקום אחר. כעבור כמה שנים, השתתף הרב רוזנשטיין ב'הקפות' שנערכו בליל שמחת תורה בהיכל ישיבת פוניבז'. כמנהג רבות מהקהילות, הכיבודים ב'הקפות' נמכרים לכל המרבה במחיר, וכאן – בהיכל הישיבה – הם נמכרים לכל המרבה במחיר של דפי גמרא. החל המכרז על הכיבוד הראשון. 'מאה דפי גמרא' – הכריז הגבאי כמחיר התחלתי, ומיד החלו טובי המתמידים בישיבה להתמודד. אחד צעק כי הוא מתחייב ללמוד מאה חמישים דפי גמרא בחצי השנה הקרובה, רעהו צעק "מאתיים"!, והמחיר הלך ועלה בהתמדה: "שלוש מאות", "ארבע מאות", "ארבע מאות שמונים", "ארבע מאות תשעים", "חמש מאות!" – '500 דפי גמרא פעם ראשונה, 500 דפי גמרא פעם שניה, חמש מאות דפי גמרא פעם שלישית!' – זעק הגבאי בגרון ניחר, והוסיף: 'זכה לו הבחור המתמיד שלמה היקר!' שלמה?! שלמה?! – גירד הרב רוזנשטיין בפדחתו, השם נשמע לו מוכר… עוד דקה ושתיים של אימוץ המחשבה, מצחו נחרש קמטים, ולפתע הבליח השם ממרתפי הזכרון: זה הילד מילדי טהרן, האומלל שהגיע לארץ ולא ידע צורת אות! ועתה – עיניו הרואות: אותו ילד אומלל וחסר כל סיכוי – והנה פרח לתפארה, גדל לבחור מופלג בתורה וביראת שמים! אותו ילד שלא ידע ללמוד מילה – התחייב ללמוד חמש מאות דפי גמרא בחצי שנה! לא יאומן כי יסופר! בראותו זאת, צפו ועלו הזכרונות על קשייו של הילד בקליטתו בארץ, וגאתה בו התמיהה: איך הגיע שלמה המסכן לשיא כזה? איך הגיע ניצול שואה אומלל, נטול כל סיכוי, ליכולות התמדה והבנה מופלאות כאלה? הוא שב והתבונן ולפתע נזכר: אותם רגעי סבלנות, אותן דקות יקרות שהשקיע בו החזון איש. אותו זמן יקר בו למד עמו, הטעימו ממתיקות התורה, החמיא לו ללא הרף, עצר את יומו למענו – זה מה שהציל את שלמה, זה מה שהביא אותו להיות מתמיד נבחר! את הסיפור סיפר המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א. ללמדנו עד כמה חובה להשקיע בדור ההמשך בכל תלמיד ותלמיד.

מעשה עם החת"ם סופר כמה צריך להתפלל על דור ההמשך

וכדי לזכות לדור המשך בבנים צדיקים, צריכים הרבה תפילות ורחמי שמים. מסופר על ה'כתב סופר' זצ"ל בנו של החת"ם סופר זצ"ל, שבעודו ילד קטן חלה פעמים רבות והוסיפו לו הרבה שמות, וכשהגיע לגיל שמונה חלה במחלה קשה עד כדי כך שהרופאים התייאשו ממנו, והודיעו זאת לחברא קדישא כפי שהיה נהוג אז כי להם הייתה הבחנה ברורה לדעת את מצבו של החולה, בדקוהו וקבעו שנותרו לו שעות ספורות לחיות, מנהג קבוע היה לחברא קדישא לתת ביד כל ילדי התלמוד תורה נרות לאחוז בשעת ההלוויה, בעודם מכינים את הנרות ומזמינים את ילדי הת"ת, רצו התלמידים אל החת"ם סופר אביו שהיה בחדר הסמוך שקוע בלימודו ולא ידע מכל זה, הודיעו לו על המצב הקשה של בנו כי אולי זכות תורתו תגן בעד בנו, כששמע את הבשורה הקשה הזו לא התייאש הלך בזריזות לבית הכנסת ופתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש ואמר: "רבש"ע אנא ממך, תן חיים חדשים לבני. גלוי וידוע לפניך שכל מגמתי היא לגדל את בני שיהיה לך עבד נאמן ללמוד תורה וללמד ואך ורק לכבודך יתברך" והרבה בתפילות מקירות לבו והוריד כנחל דמעה, וכשסיים תפילתו נכנס לבקר את בנו, וראו זה פלא: בנו התיישב וביקש לשתות מים ויצא מכלל סכנה עד שהבריא. אמר החת"ם סופר שאת אותם הנרות שהכינו ללוויה ישמרו ליום חופתו, ואכן כך היה. עם כל זה מטבעו היה חלש מאוד ולמרות זאת לא נח מלימודו, בגיל בר מצוה כבר היה לומד כל לילה. נהג בצניעות והסתיר מכולם את גדלותו, ואפילו אביו ואמו לא ידעו, כי כשאביו היה מגיע לבית היה עושה עצמו כישן וכשנרדם אביו היה קם ולומד, ובבוקר לפני שאביו קם משנתו היה נכנס למיטה לישן, ומכיוון שאביו לא ידע מזאת כשהיה חוזר מהתפילה וראה שבנו עדיין ישן היה אומר לו: "קום, עד מתי תישן" ולא ידע שבנו למד כל הלילה. באחד מן הימים חלה החת"ם סופר ולא יכל באותו יום למסור לתלמידיו את שיעורו הקבוע. ביקשו ממנו תלמידיו שבנו ימסור שיעור. כשראה הרב שקשה להם בלי השיעור הקבוע, נענה לבקשתם ואמר לבנו שימסור במקומו, כשניגש בנו למסור שיעור מסר שיעור גאוני למרות שהיה עדיין צעיר, כולם נדהמו לשמוע את גאונותו ובקיאותו בתורה. אחד מהתלמידים רץ לביתו של אביו החת"ם סופר וסיפר לו על ההתפעלות הגדולה שנעשתה בביהמ"ד. כששמע החת"ם סופר על אודות בנו התרגש מאוד ואמר: "אתם חושבים שלחינם בני כה גדול בתורה? מיום שנולד לא עבר יום אחד שלא הורדתי עליו דמעות". ומספרים שכשהרב היה גומר את תפילת העמידה ופוסע לאחוריו היו רואים שהרצפה רטובה מדמעות מהבכיות שבכה עבור בנו שיהיה צדיק ותלמיד חכם.

מוסר השכל:

נמצאנו למדים כמה מעלת וחשיבות התשומת לב כדי 'לייצר' את דור ההמשך ולהשקיע בתינוקות את החנוך הטהור והקדוש, כי כל קבלת התורה וקיום העולם תלוי בהן, ואפילו אברהם אבינו קיבל תואר אהוב של הקב"ה רק בגלל זה, ולא מצא הקב"ה להניח דמויות בקודש הקודשים אלא תינוקות. וכבר אמר שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולזאת כל הורה צריך לשתף את התינוקות בכל דבר של קדושה וגם לקרבם אליו בחום ואהבה, וגם צריכים האב והאם להתפלל על בניהם שיהיו יראי ה' ותלמידי חכמים אמיתיים ועל בנותיו שתזכינה להיות צנועות שזהו הנכס האמיתי שנשאר לאדם בעוה"ז, כי הם דור ההמשך גם לאחר מותו. יעזור השם יתברך שנזכה כולנו לדור ישרים מבורך בעלי מידות טובות יראי שמים וחכמים בתורה אכי"ר.