החטוף מעיד: "בשבי אמרתי לראשונה שמע ישראל, כל בוקר"

לא פחות מ-491 יום הוחזק אלי שרעבי בשבי החמאס, בדירות מסתור בין ההריסות ובמנהרות עבשות וטחובות, ידיו ורגליו כבולים בשלשלאות ושוביו מפעילים עליו לחצים פסיכולוגיים לא אנושיים. אך דווקא שם, מגלה אלי את יהדותו ומתחזק באמונה וביטחון בהקב"ה.

בראיון מטלטל ומפורט שמעניק שרעבי אמש לתוכנית 'עובדה' ב'חדשות 12', הוא משרטט את התמונה כולה, בלי להחסיר אף נקודה. לדבריו: "לא הולכים לידי על ביצים. מדברים על הכול. על האובדן, על השבי – על כל דבר שרוצים".

עוד באתר:

תיעודים דרמטיים

מניין ההרוגים והפצועים באיראן עולה; האש משתוללת; צפו

חיים שער

תיעודים מהשטח

תקרית חריגה בצפון: שוטר נפצע קשה; שני עבריינים נהרגו

איתי דהן

בחופי תימן

תיעוד מטורף: ספינה עם רבבות כבשים התהפכה בים

אבי יעקב

תיעודים מהרצועה

׳עוז וחרב׳: מאות מחבלים מחוסלים ואלפי מטרות מותקפות

קובי פינקלר

"אני לא בן אדם דתי, אבל שם, מהיום הראשון שנחטפתי, כל בוקר אמרתי 'שמע ישראל', מה שלא אמרתי בחיים. כוח האמונה הוא מטורף. יש משהו שמשגיח עליך", אומר שרעבי. "בכל ליל שבת אני עושה לעצמי קידוש, אומר "אשת חיל" בשביל אמא שלי ובשביל המשפחה שלי. יש משהו שמשגיח עליך ואתה מוצא בזה המון נחמה" .

על הימים הראשונים בשבי אמר: "ב-52 ימים הראשונים אני בכלל עם תאילנדי, בבית למעלה. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה הפצצות חיל האוויר, נורא מפחידות. אלי: בתים מימיננו, משמאלנו, מאחורינו, מצדדינו, פשוט נופלים אחד אחרי השני. בשלושה הימים הראשונים אני כפות בידיים מאחורה, כפות ברגליים עם חבלים שקורעים לי את הבשר. אני זוכר שאני לא מצליח להירדם מהכאבים וכל תנועה אתה רוצה לצרוח. ואז יש רגעים שאתה פשוט מתעלף, מאבד את ההכרה".

אך יותר מהאלימות והתנאים הסניטריים הנוראיים, שרעבי מתאר רעב כבד, שמכלה את הגוף. "המושג הזה של אדם חופשי שיכול לקחת פרי או מים – על זה אתה חולם כל יום. לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף מכות ושוברים לי צלעות. לא אכפת לי, תן לי עוד חצי פיתה. אתה כבר רואה את הבטן שלך ממש נכנסת פנימה. באיזשהו שלב אתה לא מאמין שזה קורה לגוף שלך. בתקופות הגרועות אוכלים פעם ביום קערת פסטה, שזה 300-250 קלוריות".

בהמשך הועבר למנהרה, שרעבי סיפר כי במנהרה שבה הוחזק יחד עם שלושה חטופים נוספים, הארבעה יצרו לעצמם שפת קוד משותפת, שבאמצעותה יוכלו לדבר על המחבלים – בנוכחותם. "אנחנו המצאנו שפה. לכל אחד יש את הכינוי שלו, כדי שנוכל לדבר עליהם והם לא יזהו שאנחנו מדברים עליהם. יש את המשולש והמרובע, והעגול והכתום – כי הוא ג'ינג'י, ויש את הפח שהוא אדם מאוד מאוד אכזרי".

לדברי שרעבי, קבוצת החטופים עמה הוחזק פעלה במשותף כדי לקבל מזון נוסף, שכן להערכתו כל אחד מהם ניזון מ-300-250 קלוריות ביום במשך חודשים ארוכים. "חתכתי את הגבה עם סכין הגילוח כדי לייצר אפקט חזותי של דם. אני מבקש ללכת לשירותים, נופל בדרך אליהם — ובמשך שבוע קיבלנו עוד אוכל", הוא סיפר והוסיף, "כשאתה מבקש עוד משהו ופתאום הם זורקים עליך איזה תמר יבש זה נראה לך כמו הארוחה הכי טובה בעולם". שרעבי סיפר כי עד ליום שחרורו היה אזוק ברגליו באמצעות שלשלאות, "עם מנעולים מאוד כבדים שקורעים את הבשר בכל צעד". לדבריו החטופים "ישנים, קמים, מתפללים ומתעמלים" כשהם כבולים.

על הרגע שבו הבין שאחיו נהרג בשבי סיפר אלי שרעבי: "אוהד בדיעבד ידע שגם אחי יוסי היה חטוף ונהרג, והוא לא אומר לי כלום. יומיים לפני השחרור אותו מפקד בחמאס גאה לספר לי, להראות תמונה של יוסי ולהגיד לי שחיל האוויר הרג אותו. אני אומר לאוהד ואור 'הוא מצא את התמונה של יוסי ברשת, הוא משחק לי בראש'. ואז כנראה אוהד מבין שאין ברירה, לוקח אותי הצידה ואומר לי 'כל מה שנאמר לך נכון'. זה כמו פטיש 5 קילו על הראש".

אחרי שחרורם של אלי ושל אור לוי, ואחריהם של אליה כהן, נשאר בשבי אלון אהל – שהיה איתם כל העת: "הוא נשאר אחרון במנהרה. זה נורא קשה להישאר לבד. כשהיינו ארבעה אז זה נותן לך כוח, יש לך עם מי לדבר, יש לך עם מי לקום בבוקר ועם מי לישון בלילה".

"אסור להשאיר אף אחד שם מאחור", הוא אומר כשמסביר מה הביא אותו להתראיין באריכות. "נשאר שם ילד שפגשתי לפני שנה וחודשיים, אחרי 50 יום בעזה. אלון אהל. והוא נכנס לי ללב. אימצתי אותו מהרגע הראשון, תמכנו אחד בשני. 24/7 ביחד. כל דבר אני יודע עליו, איך אפשר להשאיר אותו מאחור?".