האם אנחנו מתפללים להחזרת הרפורמה המשפטית?

בתפילת הימים הנוראים אנחנו אומרים 'ויגבה השם במשפט, הקל הקדוש נקדש בצדקה'.

אחד ההסברים הנפלאים לרעיון הזה הוא כפי שמלמדים אותנו רבותינו כל זמן שיש דין למטה אין דין למעלה.

כאשר בני אדם דנים את עצמם, כאשר הם לוקחים אחריות על החיים שלהם, כאשר הם שופטים את עצמם אז הקב"ה לא עושה דין למעלה.

אבל כאשר אנשים כן עושים עוולות גזל שקר אז חס ושלום מגיעים למצב של מה שכתוב בפרשת סדום ועמורה.

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.

הקב"ה כמו אומר אם אתם משמרים את הדין ואת המשפט אני משמר את מידת הרחמים, בזמן סדום ועמורה אמר הקב"ה 'ארדה נא ואראה' כביכול ירד הקב"ה לדון…זה מאיים מידת הדין מגיע לבדוק מה קורה…מתי מידת הדין מגיע

כאשר האדם לא דן את עצמו אבל כאשר האדם דן את עצמו אז למעלה לא דנים אותו.

ולכן כתוב ויגבה השם במשפט – הוא כביכול לא יורד לשפוט את בני אדם כי בני אדם שופטים את עצמם.

 

אם אתם עושים את הדין לעצמכם אני לא מתערב.

לכן אומר הפסוק (ישעיהו)

כֹּה אָמַר השם שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.

בתפילת העמידה אנו אומרים השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.

בגלות יש חיסרון, אין בכוח ביה"ד תורני להיות תקיפים, לכן מתפללים להקב"ה שופטים ושוטרים תתן לך, מתפללים להגיע למצב בו השופטים יהיו שופטים ראויים, אנשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, לצערנו כל יום שעובר אנחנו רואים כמה אנחנו רחוקים מאותם שופטים חשובים, שופטים עם מידות טובות, מידות שהן מיוחדות לשופטים.

השיבה שופטינו כבראשונה, ואז הסר מאתנו יגון ואנחה.

כאשר המשפט כראוי למטה אין דין למעלה, כך מבקשים מהקדוש ברוך הוא צדקנו במשפט, למה? כי אנחנו עושים לעצמנו

אמרו רבותינו בגמרא מסכת שבת אם ראית דור שצרות באות עליו צא ובדוק בדיינים כי כל פורענות שבאה לעולם היא באה בגלל הדיינים.

כאשר מוסד המשפט הוא לא ישר, זה גורם שמידת הדין מעוותת. ואז אם אין דין למטה  מידת הדין למעלה מתערבת, אבל כאשר ישיב הקב"ה את שופטינו כבראשונה.

את יועצינו כבתחילה.

אז כביכול הקב"ה מתרומם, ויגבה, הוא שוב גבוהה בשביל שלא לרדת לשפוט אותנו כי אנו שופטים את עצמנו.

אם  האדם העולם לוקח אחריות אם יש דין למטה אין דין למעלה

אומרים חז"ל טובה מרדות אחת בליבו של אדם ממאה מלקויות.

עדיף פעם אחת שהאדם לוקח אחריות על המעשים שלו, ולא שהוא סובל מאילוץ חיצוני שמכריח אותו להיות טוב וישר.

הטוב ביותר שהאדם ייקח אחריות.

האדם תמיד אפשר לאמר שקשה  בעיות קשיים

אפשר להאשים אפשר למצוא פגם בכל מיני אנשים

אפשר להאשים את האחרים בטעויות שלהם, ובנזקים שלהם כלפינו, והכל הגיוני ומובן, אבל העוצמה היא על מה שם האדם דגש!

העוצמה היא 'האחריות'.

הרבה אנשים מתלוננים על 'הבעיות' שיש להם בחיים…

הבעיה היא לא הבעיה…אלא זה שהאדם חושב כ"כ הרבה על הבעיה… זו הבעיה!

עצם זה שחושב האדם כל כך הרבה על הבעיה, זו הבעיה הגדולה, הפתרון הוא לא להעצים להעמיק ולחקור את הבעיה, פעמים חקר הבעיה הופך את הסובל מהבעיה לראות את הבעיה כחזות הכל, הוא רואה 'רק בעיה' הוא לא רואה כיוון של פתרון, הוא לא רואה מגמה חדשה

הוא לא רואה כוון חדש.

הוא לא רואה כוון חדש, לא בגלל שאין כוון חדש, אלא בגלל שהוא התרגל רק לראות בעיה….

פתרון הבעיה זה לא להעמיק בבעיה, פתרון הבעיה זה למצוא זוית ראיה חדשה, זוית ראיה חדשה תלויה בלב חדש בעיניים חדשות וזה תלוי במצב רוח חיובי

לכן חובה על האדם להפסיק להעמיק חקר אודות הבעיה, להתמקד יותר בחיפוש אחר הפתרון והגישה החדשה, ככל שהוא בתנועה של 'שיפור' הוא בתנועה של עשייה הוא בשיפור מגמה הוא בצמיחה גדולה!

האדם יכול לסבול מהרבה תלונות מאנשים שונים

אבל האחריות והעוצמה היא לאמר אני משקיע 100 אחוז מאמץ ב50 אחוז אחריות שיש לי.

אני בוחר ליזום, לתקן, לעשות שינוי אני עושה שינוי זו הכוונה טובה מרדות אחת בלבו של אדם – מעצמו, שהוא מעצמו מקבל על עצמו יותר עם 100 מלקויות שאדם מקבל מהשופט

טוב שאדם לוקח אחריות = האחריות על רצינות שלו

האדם לא מבזבז זמן על רחמים עצמיים…

האדם לא מתעסק בחשיבה בסגנון של  – אני  מסכן אני סובל הוא לא מרחם על עצמו יותר מדי, רחמים עצמיים הם סם מרדים וממכר הרחמים עצמיים מעניקים לאדם תחושה שהוא הצודק ובכך האדם בורח מהגדולה שלו הוא בורח מהעוצמה שלו הוא בורח מהיכולות שלו והוא נעשה אומן בלהאשים את האחרים…

נורמלי שקשה לאדם… מותר ופעמים צריך שהאדם ייבכה.

מותר לאדם להגיד רע לי קשה לי, אבל העוצמה היא אחריות.

זו הבגרות שאדם לא ירחם על עצמו יותר מדי. מדוע? כי הרחמים עצמיים המיותרים הם הרסניים.

כאשר האדם מרחם על עצמו יותר מידי אז הוא מתעסק בכאב במצוקה והוא בוחר לברוח מאחריות.

הוא שוקע במחשבה ובהרגשה הוא מתעסק פעם אחר פעם כמה הוא סובל או כמה קשה לו, הוא נעשה 'אומן' המתלוננים, הוא נעשה אומן ברחמנות שלו על עצמו.

זה נורמאלי וגם בריא שהאדם ירחם על עצמו מידי פעם, הוא סבל הרבה בעבר והוא כן קצת מרחם על עצמו.

הטעות היא שהוא מבזבז יותר מידי  אנרגיה במה עשו לו במקם להשקיע במה הוא יכול לעשות…

זו הדרך לאבד את 'השופט הישר וההגיוני' שיכול להיות בנפש שלו, במח שלו.

וככל שהאדם 'עסוק' בכאב הוא מנתח מי עשה לי כמה עשה לי למה עשה לי, ככל שהאדם חושב על זה, הוא מנתח את העובדות חווה את הרגשות ואז הוא אומר לעצמו שהוא הנורמאלי והאחר לא נורמאלי, ואז הוא גם מרשה לעצמו, לשפוט ולאמר שהוא בסדר ולאחר מגיע להיענש

הוא מרשה לעצמו לזלזל להעליב לפגוע, הוא מרשה לעצמו לשפוט את האדם האחר.

הוא מבזבז את האנרגיה במה עשו לי וכמה עשו לי.

מרוב שהוא מרחם על עצמו הוא רק רואה כמה רע עשו לו

הוא לא רואה כמה רע ולא נעים הוא לאחרים, הוא לא מודע לכך

הוא רק רואה שהוא סובל

הוא לא רואה כמה סבל הוא גורם לאחרים

מרוב שהוא מרחם על עצמו הוא רואה את עצמו כחכם יעיל פיקח

הוא רואה את עצמו כמבין כיעיל

הוא רואה רק את הכאב שלו ולא את הכאב שהוא גורם ומייצר לאנשים אחרים

הוא שוכח לשים לב כמה הוא לא נעים ואפילו רע ושלילי לאנשים האחרים

ואז מהמקום הזה יש לו 'היתר' לפגוע ולהעליב אנשים אחרים

יש לו בעיני עצמו רשות והיתר לעשות מה שהוא רוצה כפי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה… שהרי בעיניים שלו, עיניים שהוא מטפח ומשקיע, בעיניים שלו, הוא האדם הסובל.

האדם המתלונן מאפשר לאחרים לשלוט עליו, הוא מרשה לאחרים להעצים את מה שהוא מרגיש

הוא מעצים את הכאב ומאבד את טעם החיים

ואדם שלא לוקח אחריות הוא אדם מתוסכל, אדם שצובר רגשות של כעס טינה ושנאה, עוינות וכאב כי הוא מרגיש שהעולם לא צודק… כך האדם מתעסק בכאב ברוע במקום ביצירת עצמאות בחיים שלו.

ואז הוא חובה נבואה שמגשימה את עצמה

בעקבות הרחמים האלה האדם באמת חווה כאב, תסכול, אכזבה, חוסר עשייה ואז האדם אומר –באמת רע לי, אבל מרוב שאדם חושב כמה רע, כמה הוא סובל, הוא לא מחפש להתקדם.

הוא לא מחפש לעשות לפעול, ולכן באמת בסוף הוא מרגיש רע.

האדם בורח מאחריות, בורח מהחיים האמיתיים. בורח עם מה שטוב יעיל ונכון.

אחריות היא בגרות והיא  יצירתיות כך מגיע האדם אל העוצמה אל העוז אל היכולות שלו.

 

אם האדם שופט את עצמו אם הוא שוטר לעצמו אז הוא מגיע לתוצאות בחיים שהוא גאה באותן תוצאות.

הרמב"ן בפרשת יתרו אומר שיש קשר בין הדיברה האחרונה בעשה"ד, לא תחמוד לבין משפטים, המשפטים בין אדם לחבירו.

לא תחמוד זה לא לרצות מה שיש לאנשים האחרים.

לא לנסות להשיג מה שלא בידיים שלנו.

לא לפעול, לנסות להשיג מה שיש לאדם האחר. איסור לא תחמוד מותנה בכך שהחומד פועל כדי להשיג את הרכוש שיש לאחרים.

מטרת האיסור אומר ספר החינוך להרחיק את האדם מלנסות להשיג את הרכוש של השני, אלא שיאהב ויעריך האדם את 'הרכוש' שלו את הדברים שלו.

מה הקשר בין הדיברה החמישית שהיא בצד ימין של הלוחות

לבין הדיברה העשירית שהיא מצד שמאל של הלחות

מדובר על שתי הדיברות התחתונות מה הקשר בין כיבוד הורים לבין לא תחמוד

ועוד אחרי פרשת יתרו, עשה"ד יש את פרשת משפטים

מה הקשר בין שניהם?

ככל שיש קשר בין 'הלא תחמוד' יש קשר בין היכולת של האדם לא להזיק לאדם האחר, פרשת משפטים.

החמדן מנסה להשיג ולשמור מה שאינו שלו

הוא מתעקש להשיג מה שלא שלו, הוא מנסה להשיג עוד ועוד, זו החמדה, החשיבה וההרגשה שהוא 'חייב' עוד ועוד.

הוא פוגע באחרים, הוא לוקח מאחרים, הוא עסוק איך להשיג מאחרים, למה? כי הוא לא מספיק אוהב את עצמו.

הוא לא מספיק אוהב את העבודה ואת התפקיד שלו בחיים.

אם האדם גרם נזק לחברו, הוא היה צריך 'לרוץ' לנסות להשלים את החוב…למה האדם לא 'ממהר' להשלים את החוב…

זה בגלל שבלא מודע או במודע הוא רוצה לשמור יותר ממה שמגיע לו, ולמה? כי הוא סובל מאשלייה שריבוי נכסים זה ריבוי ביטחון ושמחה

האמת לא הממון הוא מקור השמחה אלא זה מקור רוגע האשלייה שהאדם הוא 'בשליטה'…

ככל שהאדם אוהב את החיים שלו הוא לא חומד את האחר.

וככל שהאדם מייקר ומעריך מה שיש לו הוא לא חומד ולא גוזל מהאחרים.

אם רוצים לעשות תוכנית שיקום לאנשים גונבים או גוזלים, אחד היסודות הוא היסוד של 'אהבת השגרה והחיים' עצם החיים

החיים שלי לאהוב את החיים ולייקר את התפקיד שיש לנו בכל שלב של החיים

זה יסוד חשוב בעניין התגברות על גניבות.

ולכן הדיברה החמישית היא כיבוד הורים היא האחרונה בלוח מצד ימין

והדיברה העשירית היא האחרונה מצד שמאל היא הדיברה לא תחמוד, מה הקשר בין השנים?

מי שמכבד הורים הוא מכבד ומוקיר טובה אם הוא יודע לייקר את החיים שלו, הוא מכבד את ההורים שלו

כך הוא מכבד מה שיש לו והוא לא חומד להשיג מה שיש לאחרים

הוא לא חומד להשיג חיים אחרים

הוא לא חומד להשיג מה שאין לו ויש לאחרים.

כך האדם יוכל לפתח מערכת שיפוטית בריאה בינו לבין עצמו

גם על הדיינים כתוב שהם אנשי חיל שונאי בצע אנשי אמת

הם אמורים להיות עם מערכת חשיבה שיפוטית עניינית בלי נגיעות של עולם הרגשות

לכן הם שונאים את הכסף שלהם.

אבל מצד שני מצינו שיעקב אבינו חזר בגלל פכים קטנים

איך זה מסתדר

וגם כתוב בגמרא על צדיקים שממונם חביב עליהם כמו גופם

למה?

התשובה היא  – בגלל שהם לא רוצים לגזול לכן חשוב להם שתמיד יהיה להם מספיק כסף שלא יגיעו למצב של קושי בגלל הצרכים שלהם ואז הם עלולים להגיע להיות לא ישרים בעניין הכספים.

כדי להיות דיין כשר צריך שלא יחשוב על הרכוש שלו אם והיה ואחד מבעלי הדין מאיים על הדיין אומר אחד מבעלי הדין אם לא תזכה אותי אז אפגע בממון שלך, אשרוף את הגדיש או אהרוס את הרכב…

כלפיי זה צריך הדיין להיות שונא את רכושו

אבל מצד שני לא לאבד את רכושו כדי שלא יגיע למצב של 'מחסור' ואז מציאות החיים המורכבת תגרום לאדם לפגוע לזלזל ואפילו לגנוב חלילה מאחרים

לכן צריך האדם להיות פיקח וחכם לא בהול אחרי הכסף אבל גם לא זלזול יתר שלא יגיע האדם למצב של קושי גדול ואז נסיונות שקשורים לגניבות כלפיי האחרים.

אנו מתפללים השיבה שופטינו כבראשונה

ואומרים המפרשים, לאו דווקא השופטים אלא גם עלינו

כל אחד מאתנו הוא השופט על עצמו

האדם הוא השופט על עצמו מה הדבר הראוי והנכון.

מה הדבר  שלמענו כדאי באמת להשקיע את הזמן המוגבל שאדם חי בעולם הזה.

לא תעשו עוול במשפט = האדם בינו לבין עצמו.

אומר שלמה המלך, לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה שוטר אין לה מושל וקצין ובכל אופן תכין בקיץ לחמה

אגרה בקציר מאכלה

לכאורה מה יש ללמוד מהנמלה הרי אין לה בחירה

היא אוגרת עוד ועוד

חושבת על העתיד

ואומר המדרש, אמר רבי שמעון בן חלפתא

אפילו אם יש גרגיר חיטה של נמלה אחת והיא אספה את הגרגיר הזה והוא נפל ממנה

שאר הנמלות כאשר הן רואות את הגרגיר הזה הן לא לוקחות אותו

למה

כי הן מריחות שזה לא שלהן והן לא רוצות לקחת מה שלא שלהן.

מה יש ללמוד מנמלה? שלמה המלך יש ללמוד שהיא לא יכולה לסבול את הריח משהו שהוא לא שלה…

יש ללמוד מהנמלה כמה להתרחק ממשהו לא שלנו.

לכן נהגו בקהילות ישראל הילדים הקטנים לומדים בתחילת הלימוד שלהם 'אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז'

וגם  חומש ויקרא לומדים אדם מכם כי יקריב קורבן =מכם =משלכם, לא מן הגזל וזה כדי להשריש בנפש התינוקות של בית רבן  שיהיה לאדם את הנטייה המהירה והטבעית לברוח מכל דבר שהוא לא שלו

כך האדם לא רק לא פוגע באחרים אלא הוא עצמו הופך להיות אדם מאושר ושמח עם איכות החיים האמתית, החיים שלו, התפקיד שלו השליחות שלו בחיים בעולם הזה.