3 שנים למלחמה: טראמפ נוקט בצעדים, באוקראינה חוששים

בה בשעה ש-220,000 עזתיים חצו ביום שני שעבר, בתוך כ-15 שעות בלבד את ציר נצרים בואכה צפון רצועת עזה, זאת בעקבות פתיחת הציר הכלול בהסכם עם ארגון הטרור שכפה עלינו נשיא ארה"ב טראמפ, המשיך הלה לחולל במקביל שינויים מהירים ונרחבים בעלי השפעה על העולם כולו.

בהוראתו של טראמפ הכריז בשבוע שעבר מזכיר החוץ האמריקאי מרקו רוביו כי עשרות מדינות שקיבלו עד כה מוושינגטון תמיכה צבאית או כספית, בעיקר לצרכי בטחון, יחדלו מלקבל את העזרה הזו. היוצאות מן הכלל היו ישראל ומצרים (נושא כואב כשלעצמו), אך זרם התקציב האדיר שהזרימו האמריקאים לעשרות מדינות בכל רחבי העולם חדל מיידית עד לבדיקה בעניינן שתמשך לפחות 85 ימים.

בניגוד לנושא הישראלי שבו טראמפ סטה מהבטחות הבחירות שלו לעמוד לצידנו, ובו הכריח אותנו לקבל הסכם עם השלכות רעות תוך שהוא מפריח איומים מרומזים, בנושא התקציבי הזה טראמפ עמד באחת מהבטחות הבחירות העיקריות שלו. הבטחה שנגעה בכספים האדירים ששפכו האמריקאים על עשרות מדינות.

דעתו בנושא ברורה: הוא לא מוכן להיות עוד "הכספומט של העולם". הוא לא מוכן להיות זה שינתב את קופת האוצר של וושינגטון לטובת מלחמות שאינן שלו. לדעתו הכספים המגיעים מקופת האוצר האמריקאית ומופנים לטובת מלחמות מיותרות של מדינות אחרות הם על חשבון הכבישים, הגשרים, הבריאות והרווחה של התושבים האמריקאים. "הכספים הללו לא מגיעים משום מקום. כל דולר שמופנה לעזרה צבאית למדינה אחרת, מגיע מכיסו של האזרח האמריקאי הקטן" אמרו בעבר גורמים בסביבתו.

בנוסף, בכך הוא מיישם את הדעה הרווחת במפלגה הרפובליקנית לפיה אמריקה אינה "השוטר של העולם". מבחינת הרפובליקנים, הם מנתבים את כספם, מרצם ומאודם למה שקורה בארה"ב ולא לכיבוי שריפות באופן תכוף בכל מקום בו דיקטטור רוצח את בני עמו או מנסה לכבוש מדינה שכנה.

התומכים בשיטה הזו טוענים גם להתערבות מיותרת של האמריקאים במדינות אחרות שיכולה להוביל רק לדברים גרועים. לשיטתם, לעיתים עדיף להשאיר את המצב על כנו ולא לבחוש כדי לא להביא להחלפת שלטון שיכולה להיות גרועה יותר לתושבי אותה מדינה או לאזור כולו, וסוריה ועיראק (שאליה באופן חריג פלש נשיא רפובליקני) הן דוגמאות לכך.

ואגב, זה לא משהו שהוא רק נחלתן של מדינות עולם שלישי אלא גם משהו הקשור אלינו. בעוד ממשל ביידן 'נחרד' מפעילות הממשלה הישראלית ויצא חוצץ נגד ראש הממשלה תוך שהוא מתערב בעניינו הפנימיים, אצל הרפובליקנים זה שונה. הם כמעט לא מתערבים.

הבעיה בדעה הזו היא שאחרי הכול אם אמריקה תעצום עיניה מלראות עוולות ורצח-עם, העולם יהיה במצב גרוע יותר. אם העולם יבין שאין מי שמגיע לעזור לחלשים ולמדוכאים, מצבם של רבים יהיה בכי רע.

לכן האמת היא כנראה באמצע. העולם הוא לא הפקר וצריך להתערב כשרואים עוולות. בו בזמן זה לא צריך להיות בצורה אובססיבית ומתוך אינטרס פוליטי צר כפי שקורה במקומות רבים אחרים. ישראל כמשל.

ההקדמה הזו נועדה להסביר את המצב שבו נמצאת כעת אוקראינה.

בחודש הקרוב, מי היה מאמין, ימלאו 3 שנים למלחמה בשטחה וההודעה של טראמפ על עצירת הכספים מגיעה לאוקראינים במועד לא נוח בעליל. רק השבוע קרא טראמפ שוב לסיום המלחמה ואמר לרשת 'פוקס ניוז' האמריקאי "אני אוהב את רוסיה, אבל אם המלחמה לא תסתיים בקרוב אטיל עליה סנקציות מסיביות". לדבריו, "גם זלנסקי לא מלאך. הוא לא היה צריך לתת למלחמה הזאת לקרות. הוא היה צריך להיכנס למשא ומתן מזמן".

הדברים הללו מכניסים לכוננות את שתי המדינות. האוקראינים מבינים שבימי ממשל טראמפ הם כבר לא יהיו הילד המיוחד והמפונק של העולם, ועצירת התקציבים אליהם השבוע הם דוגמא חותכת וכואבת לכך. הרוסים מאידך, מבינים שבמקרה הכי גרוע הם יפגשו סנקציות קשות משמעותית, אבל אם יגלו נכונות כביכול להגיע להסכם שלום, הם מקבלים קרש הצלה שלא חלמו עליו; גם הכריזו מלחמה לא חוקית על מדינה סמוכה וכבשו כ-20% ממנה, וגם יקבלו הכשר אמריקאי.

המצב בשטח מבחינת האוקראינים בכי-רע. השנה הזו תיזכר עבורם כשנה שבה יצאו במבצע הירואי לכיבוש מחוז קורסק הרוסי הגובל בצפון אוקראינה, אבל למרות העקשנות שלהם להמשיך ולהחזיק בחלקים ממנו, הרוסים הצליחו לכבוש את רובו. מתוך 1,200 עד 1,800 קילומטרים רבועים שהיו אצלם עם פרוץ המבצע (תלוי לפי איזה דיווח), נשארו אצלם כעת סביב ה-400, וזאת במחיר דמים כבד מנשוא של אלפים רבים של הרוגים שהשתייכו לטובי הכוחות שלהם.

בכתבה שפרסם לאחרונה ה'ניו יורק טיימס' צוטט מייקל קופמן, עמית בכיר בקרן קרנגי כאומר כי "שנת 2024 היתה השנה עם התקופה הקשה ביותר עבור אוקראינה מאז תחילת המלחמה ב-2022. רוסיה צוברת תאוצה, ותופסת עוד שטחים בכל חודש מאז אוגוסט. בשנת 2024 כבשה רוסיה כ-3,367 קמ"ר של שטח אוקראיני, ההתקדמות המהירה ביותר מאז החודשים הראשונים של המלחמה".

3,367 קילומטר הם אמנם כלום בהתחשב בעובדה ששטחה של אוקראינה כולה עומד על 603,628 (כולל חצי האי קרים והשטחים שנכבשו על ידי רוסיה) אבל כדי לקבל פרופורציות בעיניים ישראליות די להזכיר שמדובר בשטח שגודלו עומד על פי עשרה מכל רצועת עזה. והשטח הזה הוא אולי המבוצר ביותר בעולם ועם קווי ההגנה המאסיביים ביותר שקיימים בנקודה כלשהיא. השטחים הללו שכבשה רוסיה הם למעשה רוב שטח דונבאס, ובכך השלימו הרוסים את שליטתם על רוב השטחים המבוצרים של אוקראינה בחזית.

ובחזרה לכתבה ב'ניו יורק טיימס', "לדברי חיילים אוקראינים, ההנחה המקובלת במערב לפיה רוסיה לא יכולה לעמוד בקצב כזה של התקדמות הוכחה כלא מבוססת. 'חשוב להבין שיש להם עתודות משמעותיות', אמר הקולונל האוקראיני פבלנקו-קריז'שבסקי.

"המצב נותר קריטי ביותר בדונבאס, שבו הרוסים מתקדמים לאט אך בהתמדה לעבר החשובה פוקרובסק הנחשבת כצומת דרכים במרכזי ביותר ולפי דיווחים רוסיים הם נמצאים רק שני קילומטרים דרומית אליה. גם מרכז ההתנגדות האוקראינית סביב העיר קורחובו נחלש בהתמדה והעיר נכבשה בינתיים. 'השאלה היא אם הקו הקדמי יתייצב', שאל רס"ן טאראס, סגן מפקד הגדוד של חטיבת יגר 68, הנלחמת באזור פוקרובסק. 'למרבה הצער, עדיין אין סימנים לכך'.

"מומחים רואים בבעיות בפיקוד ובקרת הכוחות כאחת הסיבות. חיילים אמרו כי במקום לחדש ולהחזיר כל הזמן חטיבות שנבדקו קרב, הועברו תגבורת מיחידות שונות בחלקים כדי לסתום פערים בהגנה. לדברי החיילים, הדבר פגע בלכידות, בתקשורת ובמורל. גם העובדה שמגייסים סתם גברים ברחוב וזורקים אותם לחזית בלי להחזיק נשק, פוגעת מאוד בקווי ההגנה", נכתב בכתבה.

'כל זה הוא פעולה רגשית בתוך מערכת מתפוררת. מכבים חלק אחד של הבית, ואז עוברים למקום אחר, והוא כבר בוער שוב. ואתה לא משנה דבר מהיסוד', אמר המתנדב טאראס צ'מוט.

"חששות אלו הובעו על ידי עשרות חיילים ומפקדים בראיונות במהלך נסיעות חוזרות ונשנות לאחרונה לקווי החזית ובשיחות טלפון בשבוע שעבר", סיכם הניו יורק טיימס.

בשבוע האחרון הייתי שוב באוקראינה. במסגרת זו, באמצעות קשרים של 'פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה' (FJCU) – ארגון הגג המופלא שהקימו שלוחי חב"ד לפני כמעט שלשה עשורים שהפך לקורת הגג של כל הקהילות היהודיות והיהודים במדינה ודואגת לצרכיו הגשמיים והרוחניים המלאים של כל יהודי ושל כל קהילה יהודית, בכל אוקראינה – נכחתי בבוקרו של יום ראשון שעבר באירוע מצומצם עם נשיא אוקראינה היהודי וולדימיר זלנסקי. זו היתה הפעם היחידה שבה הרשתה לשכתו לעיתונאי חרדי להגיע לאירוע שבו נכח, והפעם השניה בלבד מאז תחילת המלחמה שרשות כזו ניתנה לעיתונאי ישראלי.

המבט הכואב, המיוסר, של זלנסקי לכל אורך האירוע לא נתן לי מנוח גם שעות וימים אחר כך. היה קשה לחשוב מה עובר עליו. הלחצים האדירים בפניהם הוא עומד מול כל כך הרבה שונאים, יריבים ו'אוהבים' הם משהו שאי אפשר בכלל לדמיין. העול העומד על כתפיו של האיש הזה, הוא עול שהיה מקריס מיידית כל אדם אחר.

למרות זאת, ולמרות שהוא מבין שוושינגטון דורשת ממנו להיכנע, זלנסקי ממשיך לשדר עמידה בלתי מתפשרת בלחצים. "לא בכדי" – שח לי גורם מקומי – "טראמפ לחץ לפני כניסתו לבית הלבן על נתניהו ולא על זלנסקי. הוא יודע שזלנסקי לא מוכן לוויתורים שבעיניו מסכנים את אוקראינה ועתידה".

הפרזידנט זלנסקי נתון בין הפטיש לסדן. מצד אחד ארצו נמצאת מול כיבוש רוסי שפוגע בטריטוריה שלה, מערער את יציבותה, הורג את דור העתיד שלה, פוגע אנושות בכלכלתה ומאיים על עתידה העצמאי. מאידך, אם לא יתפשר ולא יוותר על חלקים שנכבשו על ידי הרוסים הוא עלול לראות את נחת זרועו של טראמפ, וזה לא יהיה נעים כלל וכלל.

אם טראמפ יעצור את הסיוע לאוקראינה וינקוט בעוד צעדים נגדה, הצבא האוקראיני יאלץ להילחם באבנים ובידיים חשופות, והרוסים ידרסו אותו בכל הכוח.

הרוסים, מהצד השני, נתונים לאיומי סנקציות מצד טראמפ, וסביר להניח שאלו יהיו סנקציות קשות שלא ראו מעולם. אבל אם רק יביעו נכונות להגיע לשולחן המשא ומתן הם אלו שיצטיירו בעיני טראמפ כמדינה רצינית שחותרת לשלום, ומשכך גם אם לא תמשיך לכבוש את אוקראינה היא תעצור בנקודה העכשווית בקו החזית, ותקבל 20% משטח אוקראינה, נוכחות צבאית מאיימת על אוקראינה בגבולה המזרחי וערעור עתידה לנצח.

בביקורי באוקראינה שאלתי רבים לגבי העתיד, לגבי מה שהם צופים לה. כל הנשאלים, ללא יוצא מן הכלל לא תלו תקוות בטראמפ. "הוא חושב שהוא אלוקים אבל הוא רק בשר ודם", אמר יהודי מקומי שהיה נהגי במשך כמה ימים. "אין שום מקל קסמים שיכול לעזור לו להביא שלום", אמר יהודי נוסף תוך שהוא מניף את ידו בביטול, ואילו גוי שפגשתי אמר "הוא בכלל לא מתקרב להבין את הסיטואציה. הוא יכול להשיג שלום בכאילו אבל השנאה בין הצדדים תמשיך לבעבע ותפרוץ מחדש אחרי שיעזוב את הבית הלבן".

אבל היה גם מי שהיה אופטימי. שלא לציטוט שח לי אחד האישים שפגשתי כי הסיכוי היחיד שאוקראינה תקבל את הגיבוי מטראמפ ותצליח להמשיך במלחמה היא במקרה שפוטין יעשה משחקים עם טראמפ, ויגרום לו לכעוס עליו ולחבור לזלנסקי. "הסיכוי לכך לא גבוה בכלל, וזה יהיה נס אם יתרחש, אבל אנחנו כבר מלומדים בניסים".