לפתוח את העיניים: כשהמן יורד בפתח הבית

בפרשת בשלח אנו למדים על הנס הגדול של ירידת המן לישראל במדבר בכל יום

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.

בנ"י קיבלו מן שמספיק כל יום, ליום שלו.

כל יום למען הצורך של אותו יום.

וביום שבת לא יצאו ללקוט

יום למען אותו יום, ביום השבת הם לא לקטו מן אלא ביום שישי הם לקטו מן למען יום השבת

וזה לא היה קל, כי הם יודעים שאם הם משאירים מיום ראשון ליום שני, יש במן תולעים, אי אפשר לשמור מיום אחד ליום אחר את המן

אבל בשבת זה היה שונה כן שמרו מיום ששי ליום שבת.

אז ירד מן כל יום, ובגמרא ברכות (מח) כתוב שמשה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן מרע"ה תיקן לישראל את הברכה הראשונה של ברכת המזון כדי שיוכלו לברך את הברכה לאחר אכילת המן.

אמנם נכון  שהמן הוא לא היה מחמשת מיני דגן  אבל בגמרא במסכת יומא, וגם בתוס' (בברכות ל"ח בתוס' ד"ה האי דובשא דתמרי) כתבו שבמן טעמו כל את כל הטעמים שרצו אבל לא היה רק טעם אלא גם ממשות לכן מברכים ברכת המזון

ועוד התורה אומרת על המן שהוא ניתן

לחם בבוקר לשבוע לכן המן קיבל דין של לחם ושוב חייבים היו לברך אחר אכילתו ברכת המזון

התורה עצמם מכנה את המן כ'לחם מהשמים' משמע שזה כן נק' לחם.

ב"שלחן ערוך ארח (סימן א ס"ה) כתב שטוב לומר בכל יום פרשת המן וכתב במשנה ברורה (ס"ק יג) כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה פרטית וכמו שכתוב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר ללמד שאין ריבוי ההשתדלות מועילה וכתוב בירושלמי (ברכות) כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו.

(מה שכתב בשם הירושלמי לא נמצא אצלנו אבל כתב רבינו בחיי (שמות טז טז) קבלה ביד חכמים שכל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבוא לידי חסרון מזונות.

(את הדברים מביאי גם בספר המנהיג הלכות שבת (סימן מד))

ורש"י בתורה מביא שבימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה… מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן?

אמר להם בזה נתפרנסו אבותיכם, והרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון, הקב"ה נתן את המן בדור אחד

והמטרה היא שבכל הדורות ימשיכו להאמין במשמעות וברעיון של המן, הפרנסה והצרכים של האדם בכל הדורות מתוכננים ומסודרים

אומר "דברי ישראל'  (על הפסוק הנני ממטיר ד"ה או יאמר) מצינו בגמרא במסכת יומא (עה) בישוב הסתירה בענין ירידת המן לישראל.

יש שלושה פסוקים, אחד כותב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו וכתוב ויצא העם ולקטו

וכתוב גם שטו העם ולקטו

האם המן הגיע אליהם, או שהם יצאו לקראתו או שהם הלכו רחוק לקראתו?

ההסבר הוא, כפי שמתפרש בגמרא.

צדיקים ירד להם המן על פתח בתיהם.

בינונים יצאו מחוץ למחנה ולקטו.

רשעים שטו רחוק ולקטו

גם כתוב על הלחם פסוק אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, משמע ירד אפוי

גם כתוב ועשו אותו עוגות משמע שעדיין לא היה אפוי אלא שהיו צריכים לאפות אותו.

גם כתוב וטחנו ברחיים משמע שהיה צריך לטחון אותו לקמח.

איך הכל מסתדר?

ההסבר  שלצדיקים היה לחם לבינונים עוגות והרשעים טחנו בריחים או דכו במדוכה

עד כאן הגמרא.

אומר הדברי ישראל

יש שלוש מדרגות צדיקים בינונים רשעים וזה בהתאם למדרגת האמונה שלהם בהקב"ה, ואפשר להוכיח את זה ממה שדרשו במדרש תנחומא (פרשת בשלח סימן כ) ממה שכתוב ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו, אומר המדרש: מי שברא יום ברא פרנסתו.

מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמונה.

שורש ירידת המן תלוי באמונה בהקב"ה שהוא משפיע מזון דבר יום ביומו לכן אומר הפסוק,  'ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי'.

פירש רש"י 'אם ישמרו מצוות התלויות בו שלא יותירו ממנו'.

כלומר שלא יותירו ממנו עד בוקר שלא יתעסקו בדאגה מה נאכל למחר אלא יאמינו באמונה שלימה שהקב"ה  הוא הזן ומפרנס בכל יום!

ועוד אומרת הגמרא

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה לכל השנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצא כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים…התלות בהקב"ה.

האדם הוא תמיד תלותי, השאלה היא במי, יש בני אדם אומרים אני לא רוצה להיות תלותי, אבל זה לא נכון, תמיד האדם יש לו אמונות מי הוא מקור האושר השמחה והפרנסה שלו.

נשאל אדם, מאיפה הפרנסה שלך איך תתפרנס איך תחיה

יש לאדם אמונות, מערכת חשיבה אוטמטית שהוא לא מטיל בהם ספק, שהוא בטוח שהיא מערכת חשיבה נכונה

זו אמונה, יש לו כל מיני מקורות שהוא תלוי בהם.

כל אחד 'תלוי' באחרים,

אומר רשב"י הקב"ה הוריד לישראל מן מדי יום ולא פעם אחת בשנה כי רצה שנתקשר אליו כל יום בתפלה ובאמונה שיזון אותנו.

אומר רש"י יש מצוות שקשורות למן, מצווה אחת שייגמרו את מה שניתן ליום הזה ולא יותירו ממנו למחרת, וגם שלא יצאו בשבת ללקוט

ביחס ליום השבת נפסקה ההלכה מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה

ביום השבת מגיעה מידת הביטחון בקב"ה לרמה הגבוה, כי בימות החול נדרש האדם לא לדאוג את דאגת המחר אלא לבטוח בהשם.

אבל בשבת נדרש האדם שלא לעשות מאומה לצורך הפרנסה  – אפילו  לא להרהר בעניין הצרכים שלו.

זה אבן הבוחן לנכונותם של בני ישראל ללכת בדרך התורה וזה כדי להחדיר בעם ישראל את מידת הביטחון המוחלט בקב"ה מתוך הכרה שהקב"ה הוא המקור המזון והמחיה וכל שאר הצרכים של האדם.

 

מה שזכו ישראל שהוריד להם הקב"ה מן במדבר זה בזכות האמונה  בה' כמו שאמר הנביא ירמיה 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'

אומר ה"דברי ישראל" גם אחרי שפסק המן לרדת מהשמים ממשיך הקב"ה להשפיע מהשמים פרנסה לכל אחד מישראל כפי מדרגת האמונה.

וזה נעשה לשלוש מדרגות, צדיקים בינונים ורשעים ואנו אומרים בברכת המזון, 'ומכין מזון לכל בריותיו ואומר המדרש: 'הבריות ישנות על מטותיהן והקב"ה מוריד גשמים ומגדל צמחים ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד'.

אבל לא כל אחד רואה את הפרנסה – בשווה אלא כל אחד כפי האמונה והבטחון שלו כך הוא רואה את הפרנסה  שהכין לו הקב"ה והוא אומר

הצדיקים כלומר הבעלי אמונה ובטחון מיד בבוקר כשפותחים את בתיהם רואים את הפרנסה את השפע את הצרכים, הם רואים הכל מוכן מול העיניים שלהם.

הבינונים אלה שאין להם אמונה

הם עוברים בשווקים ויוצאים ללקוט בשווקים וברחובות.

אלה שאין להם בכלל אמונה הולכים עוד יותר רחוק הם משוטטים בימים ובמרחקים.

אבל אם אנו כנים עם עצמנו הדברים הם בכלל לא כך.

אנו רואים צדיקים שצריכים ללכת למרחקים כדי להשיג את הפרנסה שלהם

יש רשעים שמשיגים הרבה פרנסה בלחיצת כפתורים בבית קפה עם המחשב שלהם…

אז איך אפשר לאמר שהאמונה היא מקור של פרנסה?

אומרים המפרשים, הפרנסה היא לא רק חשבון הבנק ומספר הנכסים אלא גם המצב הנפשי של האדם

היחס של האדם אל הממון שלו.

בִּרְכַּת השם הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ.

איזהו עשיר השמח בחלקו

יש דרגות של יחס לפרנסה

יש כאלה שהם משוטטים בעולם כולו למען הפרנסה אבל בנפש שלהם במחשבות הם רגועים, הם לא לחוצים, ויש שמתפרנסים מתוך הבית שלהם אבל הם מלאים בדאגות ובחששות, בפחדים ובקנאה מה יהיה אתם.

כתוב בפרשת בהר במצות השמיטה 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים'.

ב"נועם אלימלך" מביא 'בשם אחי החסיד המפורסם הרבי ר' זושא  שהקשה לשם מה האריך הכתוב לפרש את השאלה וכי תאמרו מה נאכל והפסוק עונה שתהיה ברכה

דרך המקרא לדבר בלשון קצרה והיה מספיק לפרש התשובה וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ושוב לא ישאל שום אדם מה נאכל בשנה השביעית?

 

ההסבר הוא שהקב"ה כשברא את העולם הוא השפיע  שפע גדול מאד, אבל האדם במחשבתו עוצר את השפע, כאשר הוא 'שואל שאלות'.

כאשר האדם שואל שאלות באמונה…מה נאכל…אז המחשבה הזו היא מייצרת פגם בהשפעת השפע  אז נפסק השפע.

וצריך הקב"ה לצוות מחדש את השפע…

ולכן על ידי השאלות האדם 'מאבד' את השפע, וכאשר הוא מקיים את מצוות השמיטה אז שוב חוזר השפע.

התורה מלמדת את האדם דרכי השם שיהיה שלם בביטחונו ולא יישאל מה הוא יאכל בעתיד כי כאשר חלילה יפול מהבטחון לחשוב מה הוא יאכל הוא עושה חלילה פגם בשפע ואז שוב על ידי קיום מצוות השמיטה הוא כמו מייצר שפע חדש לצוות על הברכה

האמונה היא הצינור שמוריד את השפע ולכן אם לא היו שואלים מה נאכל בשנה השביעית היה השפע ממשיך לרדת לכל אחד בלי שום מחסור

אומר ה'אוהב ישראל' (בפרשת נח) שתיבת אמונה יש לה שני פירושים

גם אמונה כפשוטו להאמין שכך יהיה

וגם אמונה במובן ובמשמעות של 'ויהי אומן את הדסה' במשמעות של 'גידול'.

כי באמונה יש כח שעל ידי האמונה יומשך  שפע ממקור כל הברכות

האמונה היא הצינור שעל ידו ימשך השפע מלמעלה למטה

לכן כאשר יש פגם באמונה אז נפסק השפע שיורד מלמעלה למטה כי בהעדר הצינור אי אפשר שירד השפע למטה – כך כתוב בתהלים והבוטח בה' חסד יסובבנו.

ואומרים חז"ל במדרש (ב"ר נג יד) שדרשו מה שהפסוק אומר בעניין הגר,

כתוב אצל הגר (בראשית כא יט)

'וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר

בפסוק מדובר  – אחרי שאאע"ה גירש את ישמעאל מביתו,

ישמעאל היה במצב סכנה, הוא  בכה והתפלל להקב"ה, הוא חזר מעט בתשובה (מהרש"ל) ושמע אלוקים את קול הנער ואז פתח אלוקים את עיניה וראתה הגר באר מים והיא הלכה להשקות את הנער.

על הפסוק ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים …אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם

אומרים רבים מהמפרשים, אין הכוונה שנוצרה כאן באר חדשה… לא!

אלא פקח השם את עיניה לראות את הבאר שהיתה שם.

כך הקב"ה גזר על האדם לעבוד, כך זה אחרי חטא עץ הדעת.

לפני חטא עה"ד אומרת הגמרא (סנהדרין נט)

המלאכים היו צולים לאדם בשר ומסננים  את היין.

אבל נאמר על חוה שהיא ראתה את עה"ד והיא אמרה שהוא נחמד למראה ולהשכיל

ולאדם אמר: 'כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו… ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה בזעת אפיך תאכל לחם'.

ההסבר לפני שהם חטאו שניהם היו מושלמים

האמונה היא שלימה אז גם מזונותיהם היו מוכנים ומזומנים בפירות שצמחו על עצי גן העדן בלי שום טורח ואפילו כשהיו רוצים לאכול בשר הכל היה להם שהרי אומרת הגמ' אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים את היין

אבל בחטא עץ הדעת קלקל הנחש הקדמוני את אמונתם בה' הוא אמר להם שייקחו מעה"ד וכך יפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע.

על חווה כתוב שהיא פגמה בחוש הראיה כמו שכתוב "ותרא' האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם'.

היא פגמה בראיה ואדם הראשון נמשך  אחריה לאכול מעץ הדעת הם התחילו עם הראיה לראות את עה"ד, חטא בראיה אז השתנה מציאות הבריאה והעולם

וכעת אנו במצב בכל העולם שראייתם של כל הנבראים שלא יוכלו לראות את פרנסתם המזומנת    אלא 'וקוץ ודרדר תצמיח' ולא קל להשיג את הפרנסה, וכמו שכתוב בזעת אפיך תאכל לחם צריך לחרוש לזרוע ולסלק את הקוצים עד שמתגלה הפרי שיוצא מהאדמה, והאדם צריך לחרוש לזרוע עד שהוא קוצר, וזה תהליך לא קל אבל כך מתחזקת האמונה בה'

וכתוב בגמרא במסכת שבת, ו'והיה אמונת עתך חוסן ישועות'.

אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי העולמים וזורע נמצא  שמאמין בחי עולמים וזורע וכך דרכו של עולם האדם חורש וזורע ותולה בטחונו בה' שיוריד גשמים ויצמח יבולו שאלמלא מאמין אדם בה' שיזמין פרנסתו ואז יכול הוא לחרוש ולזרוע ואלמלא הקב"ה מוריד גשמים אז כל עמלו להבל וריק אומר ה"חתם סופר שהראייה הגשמית היא מסך המבדיל לראייה הרוחנית של השכל  ("דרשות חתם סופר ח"ב דף שז טור א)

הוא כתב שיש לאדם שני מיני עיניים

עינים גשמיות, וגם עיני השכל.

יש עינים שרואות את המציאות

ויש עיניים שרואות את המשמעות של המציאות.

שני מיני עיניים עיני השכל ועיניים גשמיות.

הרוצה לפתוח העיניים הגשמיות  יסתמו עיני החכמה בפתוח אלו יסתמו אלו.

כתב בספר הפלאה על מסכת כתובות (פתחא זעירא אות יד) שהאדם יש לו שני מיני עיניים וחושי הראות האחד הוא עיני השכל הרוחניים אשר בהם יכול האדם לראות ולהשיג אור מופלא והשני עיניים גשמיים ושני סוגי עיניים אלו מתנגדים ומכחישים זה את זה וכשזה נפתח אז זה נסתם וכשזה קם זה נופל.

כל מה שיעצום האדם את העיניים הגשמיות וישמור את העיניים מראות ברע ומהביט בהבלי עולם הזה אז יזכה להאיר עיניו הרוחניות ולהשיג מדרגות רמות

האדם יש לו עיניים גשמיות שרואות סיבה ותוצאה, וכך האדם מגביל את עצמו לראיה מוגבלת של אם יש לי עבודה יש לי פרנסה אם יש לי פרנסה יש לי רוגע אם יש לי רוגע יש לי הצלחה בשלום בית

אם יש לי הצלחה בשלום בית יש לי הצלחה בחינוך הילדים.

כלומר האדם מייצר לעצמו מסלולי חיים, מטרות חיים גישות לחיים שעל בסיסם הוא מאמין שרק כך הוא 'ירגיש טוב', אבל זו טעות, כך הוא חושב להרגיש טוב

הוא הולך אחרי העיניים הרגילות.

יש את עיני השכל,

העיניים הרגילות אומרות, הוא פגע בי הוא האשים אותי הוא הכשיל אותי הוא פגע בפרנסה שלי

הוא עשה לי, העיניים הגשמיות אומרות שלא נרוויח משמירת שבת העיניים הגשמיות אומרות בעל המאה הוא בעל הדעה

העשיר הוא השמח

הכסף הוא מקור השפע

העיניים השטחיות אומרות, אני צודק והאחר טועה

העיניים השטחיות לא רואות את עומק המציאות

העיניים השטחיות אומרות, אם קשה לי כעת יהיה קשה בעתיד

העיניים השטחיות אומרות אם התעללו בי בעבר כנראה אני לא שווה

העיניים הרוחניות אומרות לכל כאב יש משמעות

העיניים הרוחניות מחפשות את המשמעות הרוחנית בכל אירועי ומצבי החיים

נכון שיש קשיים בפרנסה אבל זה ניסיון וזה לרומם את האדם

נכון שהאדם עבר התעללויות לא בגלל שהוא חלש ולא שווה אלא בגלל שההתעללויות גרמו לו להיות עמוק עדין רגיש ומבין מצוקות ובעיות כמו שרק הוא יכול להבין

הוא כנראה אדם גדול שיכול לכוון את הכאב שלו למקומות של צמיחה

הוא יכול ללמוד וללמד על עצמו ועל אחרים בגלל הכאב שהוא חווה

אלה הן עיניים רוחניות

עיניים שרואות את הרוחניות והמשמעות בכל דבר ובכל מצוקה.

העיניים השטחיות רואות את המציאות כפי שהיא

העיניים הרוחניות רואות מה שיכול להיות במציאות

ומסופר בתורה על בלעם שהיה שתום עין ופירש רש"י שעינו חסרה.

חסרה לו עין ולעומתו אונקלוס תרגם דשפיר חזי כלומר שרואה טוב והשאלה היא איך יתכנו על מציאות אחת שני פרושים שסותרים זה לזה?

וביאר הבעש"ט שכל נבואה שקיבל בלעם היתה דרך עינו החסרה, כי בה לא ראה ראיה גשמית אם כן אדרבה מחמת שהיתה לו עין עיוורת שתום עין שלא נטמאת במראות אסורות  לכן היה יכול לזכות לקבל דרכה נבואה להיות שפיר חזי כי חסרה לו עין.

אם הוא זכה לנבואה  לצורך אומות העולם אין מקום ראוי לקלוט את הנבואה אלא  בכלי שלא שימש לטומאה והיא העין שלא רואה

אז יש באדם שני מיני עיניים האחת עין שרואה בהבלי העולם ותעתועיו והשנית היא העין המיוחדת להסתכל על המציאות בעיניים רוחניות, בעיניים שמחפשות משמעות רוחנית בכל דבר.

לכן נוהגים לסגור את העינים בפסוק הראשון של קריאת שמע כדי שיוכל לייחד את הקב"ה בעיניו הרוחניות וכתוב בתהלים, 'כחשיכה כאורה' אומר החת"ס  כל מה שיחשיך האדם את העיניים הגשמיות כך הוא מוסיף ראיה בעיניים הרוחניות.

כחשיכה כאורה, כפי מה שהוא מחשיך את העיניים הגשמיות כך הוא מגדיל ומגביר את אור העיניים הרוחניות.

לכן צריך האדם לסגור את העיניים שלו בשעת התפלה וכך אנו אומרים ב'נשמת' כל עין לך תצפה, שהעינים יצפו להבין את משמעמות החיים האמתית

 

לכן אמר משה רבינו ע"ה לא היה לכם לב לדעת ועינים לראות אבל על לעתיד לבוא כתוב

כי עין בעין יראו בשוב ה'

גם במ"ת נאמר כי עין בעין נראה אתה ה'

אבל על הרשעים כתוב שהם נדמים כאילו הם הולכים בחושך

 

וכתוב בתהלים

עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון על ידי ביטול העיניים בסיבות גשמיות

אנו מכוונים את העיניים לסיבות רוחניות

אז אנו זוכים ל'פותח את ידך'.

בזכות זה ואתה נותן להם את אכלם בעתו פוקח

הקב"ה פוקח לנו את העיניים למצוא פרנסה

וגם פוקח את העיניים לייקר מה שיש

יש הרבה שיש להם ולא מייקרים

ויש הרבה שיש להם מועט אבל יש להם עיניים שיודעות להעצים מה שיש ולכן יש להם שמחה

סגולת פרשת המן, פתיחת העיניים, זו פתיחת המזל באמת.