חברי הקבוצה היו בהלם: "יש חשש רציני לגידול"

יום שלישי בשעה חמש אחה"צ. בשעה זו מתכנסת אחת הקבוצות מתוך חברי בית הספר להכשרת יועצים זוגיים.

תכנית ההכשרה מורכבת משתי חלקים. חלק אחד הוא למידה תיאורתית של שמונה ימי עיון בהם נפגשים כל התלמידים יחד באולם ולומדים את החומר בצורה חוויתית ומרתקת.

החלק השני הוא הכשרה מנטאלית, זה החלק החשוב והמשמעותי ביותר שבו התלמידים עוברים מסע רגשי מעצים ומטלטל לתוך הנפש שלהם מתוך מטרה להיות בשלים ובוגרים במטרה לשפר את חייהם האישיים ולהיות ראויים לתמוך באחרים.

התהליך הזה מתרחש בקבוצות קטנות של חמש עשרה איש בתדירות של פעם בשבוע.

הגיע יום שלישי בשעה חמש. החברים החלו להתקבץ למרחב, רבע שעה של התארגנות עד שהמעגל נסגר ויוצאים לדרך.

והנה נכנס ליאור, חבר מפתח אהוב, "חברים", פנה לכולם, "מתנצל מראש, היום אני עומד לתפוס פה את הזמן, לא מסוגל לשתוק… תבינו אותי, זקוק לתמיכה מכם".

"אתה באמת נראה לא טוב", הגיב יוסי, "כבר שבוע שעבר ראיתי שעובר עליך משהו. אתה לא אותו ליאור שאני מכיר. נראה טרוד, כאילו אתה לא באמת כאן".

"כן", נאנח ליאור אנחה עמוקה עמוקה, "ד' יעזור…".

התבוננתי בליאור, ראיתי את הזעקה ששידר בהבעת פניו ולקחתי לעצמי רגע להתבוננות.

כמנחה קבוצה יש לי אחריות כפולה, עלי להיות נאמן גם לכל אחד מהחברים וגם לתהליך המשותף של הקבוצה כולה, אז נקטתי באסטרטגיה מוכרת שדרכה אני בוחן את האנרגיה הקבוצתית, האם החברים נוטים להתחבר לקונפליקט הטיפולי שליאור רוצה להביא – ואז תצמח תועלת לחברים נוספים, או שהנושא שמטריד אותו לא נוגע לאף אחד ואז אצטרך להיות נאמן לתפקידי ואולי להמליץ לו ללכת לפגישה אישית.

הזמנתי את ליאור לקדמת החדר ופניתי לשאר החברים: "האם יש פה מישהו שהיה רוצה לעבור היום תהליך בקבוצה?"

רובי הרים את ידו בהיסוס: "האמת שאני ממש רוצה, אבל לא נעים לי 'לגנוב' לליאור את המקום".

לחשושים נוספים נשמעו מהמעגל, עוד ועוד חברים תפסו אומץ וביקשו את הזמן עבורם למרות חוסר הנעימות.

דקה נוספת חלפה ואחת עשרה חברים נעמדו בקדמת החדר, מבקשים לעבור תהליך.

לקחתי כרית והנחתי אותה במרכז, כעת ביקשתי מכל העומדים להתקרב לכרית ככל שהם רוצים וגם בשלים יותר לעבודה.

התגובות היו מגוונות. חלק מהחברים נראו מהוססים ברמה כזו ואחרת ושמרו על מרחק מסויים מהכרית, רק חמישה מתוכם נגשו בביטחון רב והצטופפו סביב הכרית. ליאור הגדיל לעשות וביקש לעמוד על הכרית עצמה. כולם צחקו בשחרור ומפלס המתח ירד.

כעת ביקשתי מהחמישייה שעמדה במרכז לגשת לקדמת החדר וכל השאר חזרו למקומם.

בשלב זה אותם אלו שמעוניינים ובשלים לתהליך נדרשים להגדיר במשפט או שתיים את הנושא שעליו רצו לעבוד.

לאחר דקה של מחשבה ענה ליאור בהיסוס: אני רוצה לעבוד על "איך מחזקים את האמונה בהקב"ה", או, בעצם אולי אקרא לזה כך: "איך מחזקים את האמון שלי בעצמי שלא אשבר",

הארבעה הנוספים הציגו סוגיות שונות:

שמואל ביקש לעבוד על התמודדות עם קנאה עזה, בנימין ביקש לעבוד על קושי בהצבת גבולות, ניסים רצה לנתח את מערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו וחיים שאל אם זה בסדר לפתוח רגשות לא נעימים שהוא מרגיש כלפיי.

כעת עברנו לשלב הבחירה.

כל חברי הקבוצה, מתבקשים לעמוד בשורה מול הנציג שמשקף נושא שגם הם מתמודדים איתו והיו שמחים להיתרם מהתהליך הזה.

כאן קרה דבר מעניין שלא הפתיע אותי

מתוך עשר הצבעות היו לליאור שבעה קולות. כלומר – קיימת בחלל אנרגיה קבוצתית שמשקפת מעורבות רגשית גבוהה מול הנושא שליאור הציג ומצד שני גם את הבשלות והנכונות של ליאור לעבור כעת תהליך טוב סביב הנושא הזה.

שמחתי בשביל ליאור וגם הרגשתי הקלה מכך שלא נאלצתי לדחות אותו.

כולם התישבו במעגל וליאור נעמד במרכז.

"אני לא רוצה להפיל לכם את הלב", פתח בדרמטיות. "מבקש שתישארו חזקים בשבילי. הסיפור הוא כזה", ליאור כחכח בגרונו במבוכה ואז המשיך. "לפני שבועיים עברתי בדיקות שגרתיות והתברר שיש חשש רציני לגידול… ליאור נאנח שוב, בפעם המי יודע כמה להיום. "האמת שיש עדיין תקווה לא קטנה לקבל תשובה שלילית, ייתכן וכל האיום הזה היה פחד שווא, אבל אני לא עומד במתח. לא מצליח לישון בלילות, פוחד פחד מוות ממה שקורה בגוף שלי וכל בוקר אחרי שאני מזנק מהמיטה ובקושי סוחב את תפילת שחרית, אני מתנפל על הטלפון כדי לברר אם יש ביטולים ואפשר להקדים את הבדיקה ומגיע לתקליט המוכר והמעצבן 'מתנצלים, לצערינו זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל'".

שקט ירד בחדר. אוירה כבידה של מבוכה ריחפה בחלל.

התבוננתי בליאור ובחברים. חלקם הביטו בליאור במבט שטוח, חלקם הפנו את מבטם הלאה, לנקודה נעלמת בחדר, ורק שני חברים, יוסי ומרדכי נראו קשובים באמת. הם לא פחדו להסתכל לפחד בעיניים למרות שהיה זה נושא כל כך מאיים.

"חברים", פניתי לכולם. "האם מישהו רוצה להגיב לליאור?".

"בטח!" ענה יוסי וניגש למרכז החדר. הוא רכן על ברכיו עד שעיניו הגיעו לגובה העיניים של ליאור. "אני יכול ללחוץ לך את הידיים?", שאל בעדינות.

עיניו של ליאור התכסו בדמעות והוא ענה במשפט קצר: "תודה יוסי שאתה מסוגל לא להיבהל".

יוסי חייך ועטף את ליאור בחיבוק חם.

שתי דקות של התרפקות משחררת ואז תפסתי את המושכות לידיים ושאלתי את ליאור על איזה חלק מכל ההתמודדות הגדולה והקשה הזו הוא היה רוצה לעבוד.

"אני יודע בדיוק על מה!" הגיב ליאור בביטחון. "אני רוצה שנעשה פה סימולציה של הרגע שבו אני מקבל את התשובות של הבדיקות. אני פוחד מהסיטואציה הזו פחד מוות וברור לי שאם אהיה מסוגל לגעת בפחד אז הסבל יירד".

"בסדר גמור!" הגבתי ומיד התחלתי במלאכה.

"בוא תבחר מהמעגל חבר אחד שהוא הרופא שמשתף אותך בתשובות, חבר נוסף שהוא ליאור של היום – המפוחד והמתוח, ועוד חבר שהוא ליאור שקיבל את התשובה של הרופא.

ליאור התבונן סביב ובחר שלושה נציגים:

בנימין נבחר לשחק את דמות הרופא, ליאור נימק את בחירתו בכך שיש בבנימין אדישות מסויימת שהוא ממש אוהב. "אני מקווה שהרופא שלי יהיה אדיש ומנוק, שלא ירחם עלי יעשה לי דרמות אלא יעדכן אותי בנתונים לפרטי פרטים ויסמוך עלי שאני מספיק בוגר כדי להתמודד עם האמת.

כולנו חייכנו בהפתעה, מדהים לראות את הכח האדיר של תהליך קבוצתי להתבוננות מדוייקת ומשחררת. הבא בתור היה ליאור של היום, המתוח והמבולבל. ליאור נראה מהוסס מעט ואז הצביע לכיוונו של חיים. "מחילה חבר, אל תעלב ממני, אבל אני רואה בך משהו קצת חלש, כאילו אפשר בקלות לשחק ברגשות שלך. וזה חלק שקשה לי לראות בך כי אני בעצמי מתמודד עם חוסר יציבות, ולא בהצלחה…"

"וואו." הזדקף חיים בהפתעה, "איזה כאפה נתת לי עכשיו. אולי עוד יצא מזה משהו טוב…"

האווירה בחדר הפכה נעימה יותר ויותר אותו סיפור קשה שגרם לכולם לשתוק ולהתכווץ הפך לדרמה אנושית ומוכרת יותר, כולם ראו איך בסוף כל צומת בחיים, גם צומת כ"כ מורכבת מובילה אותנו לאותם חלקים לא מעובדים שאנחנו מעדיפים לברוח מהם.

"ואתה" פנה כעת ליאור לארז, "אתה ליאור שמקבל את התשובה מהרופא, אתה ממש נראה כמו ליאור הזה- מבסוט, עמיד, נחוש וחדור מטרה לנצח. אני משוגע עליך מהרגע הראשון, תמיד אהבתי את הביטחון והנחישות שלך, בחור כארז!"

"רגע רגע" התערב יוסי. "משהו פה לא מובן, אני רוצה להנחית אותך לקרקע, ליאור, וסליחה שאני מכאיב. אתה קצת חי בסרט, כאילו ברור לך שהתשובה עומדת להיות שלילית. האם אתה לוקח בחשבון שיכולה גם להיות תשובה אחרת?"

"לגמרי כן!" ענה ליאור בביטחון.

"אז מה אתה בוחר את ארז המבסוט, מה אתה חושב לעצמך? לקבל חלילה תשובה חיובית זה לא כזו חגיגה".

ליאור שתק. הוא קימט את מצחו ושקע בהרהורים.

העננה חזרה לחדר, כאילו כולנו נחתנו לקרקע המציאות. אבל אז הפתיע אותנו ליאור: "וואו וואו וואו". פרצו מפיו שאגות של אושר. "אני מבין עכשיו משהו אדיר על עצמי! חייב לשתף אתכם: לא סתם בחרתי את ארז להיות זה שקיבל את התשובה, בהחלט ציירתי לעצמי את התסריט הקשה ביותר, ועדיין אני מרגיש שארז הוא הדמות המדוייקת. כי ליאור שקיבל תשובה ברורה הוא ליאור אחר לחלוטין מליאור המבולבל של היום, מבחינתי להיות בחוסר ידיעה זה הדבר המתיש ביותר עלי אדמות, ולעומת זאת ידיעת האמת, קשה ככל שתהיה חלילה, זה תמיד קל יותר, עד כדי כך שגם המציאות הקשה ביותר אפשרית מבחינתי יותר מלהתמודד עם חוסר וודאות".

"ואתם יודעים משהו", ליאור הקיף במבטו את כל החברים. "אני ממש רוצה להודות לכם על ההבנה המרגשת הזאת. זה כל כך מקל עלי להבין שעיקר הקושי הוא פחות הסיפור בעצמו ויותר הבלבול והחוסר וודאות.

שוב שטפו דמעות את עיניו והוא פרץ בבכי אבל הפעם זה היה בכי אחר, בכי של שחרור והקלה.

האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר: