גם במשבר: אדם מצליח לא מתייאש

האדם הפאסימי מתלונן האדם הנאיבי מדחיק ומכחיש ואומר כל הזמן  'הכל טוב'!!

האדם עם הגישה הבריאה אומר הקב"ה עשה את הכאב ואת הרוע בשביל שנתגבר עליו בשביל שנלמד ממנו בשביל שנוכיח  לעצמנו שגם מהרע אפשר להוציא טוב, "מי ייתן מטמא טהור לא אחד", הקב"ה הוא אחד ואפילו מהטומאה יכולה לצאת טהרה, אפילו מתרח יצא אברהם, לא שמותר לאדם להשתמש בטומאה כדי להיות 'טהור'! זה לא, אלא שאפילו כאשר הוא בוחר לברוח מהטומאה הוא 'מרומם' את הטומאה, ומקדש ש"ש על ידי הבריחה מהטומאה.

והאדם בהרבה מקרים מתפלל מתי יהיה לי קל יותר, אבל תפילה טובה יותר היא מתי נוכל להיות חזקים יותר!!

האדם מתפלל להצליח כלכלית שיהיה לו מעמד וכדומה, אבל בהרבה מקרים הדבר הנכון הוא לא תמיד להתפלל שיהיה לי משהו חדש, אלא שאוכל להתמודד בחכמה בגישה חדשה עם החיים שיש לי.

לא רק להתפלל שהחיים יישתנו אלא שאני אשתנה שאני אהיה חכם יותר יעיל יותר פיקח יותר.

וזו גישה לא קלה לאנשים כי אנשים מצפים להרבה פינוק ושאנשים אחרים יעשו בשבילם. אבל האחריות היא שהאדם בודק עם עצמו, מה הוא יכול ואמור לעשות ולא שיעשו בשבילו, איך הוא חי את החיים!

הגישה הקלה בהיבט שטחי זה לצפות שהחיים יהיו טובים,  כפי שהאדם חולם ורוצה אבל בהיבט עמוק יותר עצם הציפייה של האדם שיהיו לו 'החיים שהוא רוצה' הציפייה הזו היא רעה, למה? כי הוא לא מחפש להיות 'גמיש'  אלא מחפש שיהיו לו את החיים שהוא 'רוצה', ולא את החיים שיש לו, הוא לא שמח בחלקו אלא מצפה מתי כבר יגיעו 'החיים' שהוא רוצה, ולא החיים האמתיים הוא מנותק מהחיים האמתיים, החיים של אתגרים, והוא מחכה שמשהו יפנק אותו שמשהו יעניק לו שיום המזל יידפוק בדלת… כל הציפיות האלה, הן בעצם נזק.

כי הוא מפתח גישה ותכונה של עצלנים עד שבסוף הוא עוד מפתחח גישה  שעדיף להישאר בבית ולא לקחת סיכונים אבל זה 'נח' ואשליה, האמת היא הרצינות העשייה ההשקעה הסיכון למען הסיכוי, סיכון מחושב למען הסיכוי.

הגישה הבריאה היא לא לצפות כל הזמן לשנות את המציאות אלא גם לשנות את עצמנו.

אנשים מפחדים מלקבל את החיים, אבל בהרבה מקרים זה האור, זו העוצמה!!

וזה לא תלוי באיכות התפקוד של האדם, אלא במחשבות של האדם, איכות החיים כפי איכות המחשבות של האדם איכות הגישות וזווית הראייה של האדם את המציאות.

ומצד שני ככל שהאדם 'עצבני' שהוא לא 'קיבל' את החיים שהוא רוצה, הוא מאבד את החיים שהוא רוצה… כי הוא מבזבז זמן על 'עצבים'! זמן מרץ ואנרגיה במקום צמיחה הוא עסוק ב'כאב'!

צריכים לחזק את ה'אמונה' –  המציאות היא לא נגדנו אלא לטובתנו, דברים לא קורים סתם, הם לא קורים במציאות, אלא הם קורים למעננו במציאות!! למען שיפור ושדרוג החיים של האדם.

יוסף הוא מוגדר בתורה כאיש מצליח דוקא בבית פוטיפר בהיותו בהרגשת  של נידוי ובדידות שאין כמוה.

אחיו מכרו את 'עצמם ובשרם' לעבד במצרים והוא יושב שם בחשכה בחברת עם מאוס ומטונף וכמו שנאמר שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממקום שהיה ירוד עד לרמה הנמוכה של מ"ט שערי טומאה ושם יושב יוסף הצדיק ומקבל את התואר איש מצליח…

שם בבית פוטיפאר וגם בבית האסורים!!

ההצלחה היא לא התוצאה אלא המוכנות להתמודד עם האתגר!!

 

מה היה אומר חוקר נפש אם היה קורא  החוויות הקשות בהן נתנסה יוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה אחיו שלו זרקו אותו לבור, אחר כך מכרו אותו לעבד למצרים, ובמצרים זרקו אותו לכלא לשתים עשרה שנה, ללא עוגן של תקווה.

מן הסתם היה אומרים שהוא סובל מטראומות…

שמצבו הנפשי לגמרי לא בריא…

הוא בטח אדם מדוכא מתוסכל וציני על החיים…הוא נער ממורמר, שונא את העולם, ומלא תשוקה לנקמה.

 

אבל לא כך, אלא יוסף הוא אחראי רציני ומאמין מאד בעולם ובמשמעות החיים בעולם, איך הוא הגיע למצב הזה?

 

יוסף פעם אחר פעם אומר 'וישלחני אלוקים' אני בשליחות, אני לא 'סתם' פה… אלא הכל מתוכנן!!

בבית פוטיפאר יוסף שומר אמונים לאדון שלו, בכלא הוא מתעניין באנשים אחרים, הוא שואל אותם מדוע פניכם רעים היום…כלומר הוא לא מאבד את הריגשות והאיכפתיות שלו

הוא אומר לאחים שלו, ועתה אל תעצבו, כי אלוקים שלחני לפניכם

אני לא קורבן, אני לא 'סתם' פה…

הוא לא מחפש להתנקם, אפילו בסוף פרשת ויחי הוא עצוב שהאחים מפחדים אחרי שיעקב אבינו נפטר, האחים מפחדים שמא יוסף עתיד להתנקם בהם. והוא בוודאי שלא 'שם'. הוא לא מחפש להתנקם אלא אדרבה דואג לטובתם.

המהות של יוסף , זו השליחות.

אם אני שליח, אז יש לי כוחות מהמשלח זה הקב"ה לכל הקשיים והתמודדיות שעברתי.

הוא לא חפץ שמעבירים אותו ממקום למקום, הוא לא עם לב של אבן, אלא לב חי, שאוהב את החיים שלו, אפילו כשהם מכרו אותו, אומר האור החיים הק', אמר יוסף לאחים שלו, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אפילו שמכרתם אותי, הייתי יוסף אחיכם, הרגשתי שאני אח שלכם.

הוא לא 'סתם פאסיבי' מחכה שהחיים יעברו מעליו…לא!! אלא הוא חי את החיים!! עם הכאב והשמחה הוא לא מתעלם מרגשות ומודע לכאב וגם מודע לעוצמה של משמעות החיים!!

הוא לא מרגיש ש'סתם' זרקו אותו…לא!

אלא יש שליחות ומשמעות לחיים!!

 

בפרשת המרגלים העצובה שהקב"ה אומר עליה אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אגזור עליכם בכייה לדורות. שם עם ישראל לא האמין בעצמו שהוא ראוי להיכנס לארץ ישראל, הם אמרו, אין לנו מספיק זכויות, אין לנו מספיק אפשרויות, אנו לא נוכל להיכנס לארץ

הם איבדו את האמונה שהקב"ה מאמין בהם!!

הם איבדו את האמון שהקב"ה רואה בהם כעוצמתיים ויכולים להתמודד עם האתגרים.

אחרי הסיפור של פרשת שלח, העצבות של איבוד הזכות להגיע לארץ יכולים להגיע לתסכול ותחושת דחייה ואיבוד משמעות החיים.

אבל בפרשת חוקת אנו מוצאים עניין מהותי.

אנו מוצאים שמשה רבנו שולח מרגלים לרגל את יעזר

שם בסוף פרשת חוקת מסופר שבנ"י כבשו את האמורי, משפת נחל ארנון שזה בדרום עד נחל יבוק בצפון עד הקצה, הם לא נכנסו לעמון, כי הקב"ה ציווה לא לכבוש את עמון (אל תתגר בם מלחמה)

עם ישראל ישבו בערי האמורי, והיה את 'יעזר' שם יש גם אמוריים והם רצו להתנקם בעם ישראל ושלח לשם משה רבנו את כלב ואת פנחס (תרגום יונתן) והם הלכו ליעזר  אומר רש"י הם לא רצו לקלקל כמו המרגלים, הם יצאו לרגל ואפילו להילחם

והצליחו! היה משבר מהמרגלים שגרמו לייאוש בעם, והם מעודדים ומחזקים ובדרך נס מצליחים לנצח.

הגמרא במסכת סוכה (נ"ב ע"א) מספרת שהאמורא אביי שמע אדם אחד אומר לאשה אחת נשכים ונצא לדרך, אביי חשש פן יהיה שם איזה דבר עבירה והלך אחריהם כדי להצילם מאיסור. לאחר שהם הלכו כברת דרך ארוכה הגיעו לפרשת דרכים, ושם הם  פרשו זה לכאן וזו לכאן ואמרו זה לזו שאמנם נעים ללכת יחד אבל אי אפשר עוד ללכת יחד, אנו צריכים להיפרד וכל אחד ילך לדרכו לבדו, והם נפרדו בקדושה ובטהרה ומספרת הגמרא שאביי אמר שאם היה קורה לו נסיון כזה הוא לא היה עומד בו. כשחזר אביי הוא  נשען על מנעול הדלת והיתה לו חלישות הדעת, מסיימת הגמרא הגיע אליהו הנביא (ההוא סבא מופיע בגמרא והכוונה היא אליהו הנביא) ואמר לו כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.

מהי משמעות הסיפור הזה?  אומרים המפרשים.

אביי הרגיש שהוא נתון בחוץ!! והדלת נעולה!! הוא מרגיש שעבודת השם שלו לא רצויה הוא הרגיש שהוא בקטנות המוחין… ודווקא ברגע הקשה והנחות הזה, אז הוא זכה לגילוי של אליהו הנביא. אליהו הנביא בא לאמר לו, מה שאתה חושב שלא היית עומד בנסיון זה בגלל שאתה גדול יותר, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, דווקא בזמן משבר שהוא עשה חשבון נפש, וחשב שאולי הוא לא בסדר, שהוא 'בחוץ' מחוץ לדלת אמר לו אליהו  הנביא, אם אתה מרגיש 'בחוץ' מחוץ לדלת, זה טוב, כי אתה תמיד רוצה עוד ועוד לעלות.

אבל אל תחשוב שהרצון לעלות אומר שכעת אתה לא שווה כלום, זה לא! אלא אתה רוצה לעלות וטוב מאד שאתה רוצה לעלות, אבל בלי ייאוש, כן עם תקווה.

עובדה שאפילו אליהו הנביא מתגלה אליך   בזמן של משבר, אבל אתה רוצה להתקדם, אז אתה בתנועה הנכונה, אם האדם מרגיש שהוא מחוץ לדלת, הוא מחפש להתעלות, וזה מזכה את האדם להיות ב'מגמה' ולכן גם לזכות לראות את אליהו הנביא!

מסימני הגדלות היא ההכרה ברצון שכל יום יהיו בעיניך כחדשים, איך 'היום אני צומח' …

מה היום אני עושה כדי לצמוח כדי להתרומם!

מה היום אני עושה כדי להשתפר!!

ועוד יותר המודעות לצמיחה וגם אם יש נפילה לחפש להשתפר להתרענן, כל עוד הנר דולק, 'נר השם נשמת אדם' אפשר לתקן, ואם אפשר לתקן, זו לא רק 'זכות אלא גם חובה'!!

אנו חייבים כל הזמן להיות בתנועה!

לא לבכות על חלב שנשפך, ונשפך הרבה מאד חלב בחיים של הרבה אנשים. אבל תמיד לראות מה עושים בשלב הזה, מצד אחד לחשוב איך לא יישפך מחר החלב, שהרי 'איזהו חכם הרואה את הנולד',  אבל אם הגענו למצב שכן  נשפך החלב אז  בלי עודף רגשות אשמה, אלא מה עושים מכאן ואילך כדי לטפל במצב כדי לשדרג את המצב.

ההצלחה לא נמדדת לפי מה שכתוב בשורה התחתונה כי הצלחה לפי התורה נלמדת מהאיש מצליח.

מיוסף הצדיק שבשורה התחתונה היה נתון במצב קשה במצרים! ובכל זאת נחשב לאיש מצליח! ההצלחה היא עצם ההתמודדות, אם יוסף הצדיק נמצא בבית פוטיפר במצרים והוא מצליח להמשיך להיות ירא אלקים הרי הוא מתמודד וממילא הוא נחשב לאיש מצליח!!

 

יוסף יוסף נמכר, לישמעאלים, הישמעלים בדרך כלל נושאים אתם ריחות לא נעימים, נפט ועיטרן והפעם כאשר הם באו לקחת את יוסף הם היו עם בשמים, למרות שהם בד"כ לא מתעסקים בסחר בבשמים.

אומרים ושואלים חז"ל, למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע וליוסף הצדיק נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע (רש"י).

ויש הרבה פירושים בעניין הזה של הריח, שלא יהיה ריח רע כן ריח טוב, אבל למה זה כ"כ משמעותי?

מה תועלת יש במניעת צער קל של ריח רע בשעת צער גדול כ"כ שהוא עומד להימכר לעבד במצרים?

ויש כמה דרכים וכמה גישות, לדוגמא בקלם, הוכיחו מכאן את דקדוק הדין שגם בזמן שבאה גזירה או עונש על אדם הכל מדוד בתכלית הדקדוק ואינו נענש יותר מהראוי לו! מה שמגיע יקבל, יותר מכך לא!

ואם לא מגיע לסבול מריח רע, הוא לא ייסבול, ואם מגיע לו שיהיה לו קצת טוב, זה מה שיהיה, אפילו אם זה רק ריח טוב…

בסלבודקא' שמו דגש על גדלות האדם, אפילו בשפל המדריגה, הוא עומד להימכר לעבד בכל אופן זה לא פוגע בגדלות שלו, הוא לא מאבד את החושים הרוחניים שלו. האדם בשפל המדריגה הוא חטוף הוא נמכר הוא עבד, איזה ערך יש לו, גנבו אותו מכרו אותו, הוא עלול לאמר 'אין לי ערך' הוא עלול להתכנס ולהישאר בסבל כל החיים שלו, אין עוד ערך ומשמעות לעשייה, שלו!!

הוא בשפל המדריגה מה זה שווה מה שהוא עושה???

מן הסתם אפילו אם הבגדים מלוכלכים או יש ריח רע שום דבר לא מעניין אותו הוא אפטי ואדיש ל'הכל'!! שום דבר לא באמת מעניין אותו…!!!

אין דבר חשוב ומעניין, אין! הכל לא שווה.

אבל פה  אנו רואים את הגדלות של יוסף שאפילו שהוא במצב כ"כ קשה, הוא עדיין לא מאבד את 'כל החושים' שלו ואם יש 'ריח טוב' הוא עדיין יודע לשמור  על 'כבודו' כאדם והוא כן מוצא 'ערך' אפילו הנמוך ביותר.

בנובהרדוק אמרו הפוך, אמרו שהאדם הוא כ"כ שפל שאפילו בזמן שפל הוא יכול עוד לשים לב לאיזה ריחות יש, הרי לכאורה איזו חשיבות וערך יש לחיים של האדם, אין שום ערך שום חשיבות, בכל אופן האדם יכול לשים לב לדברים הפשוטים האלה…!!! זה אומר שאפילו בזמן משבר וכאב עדיין היצרים שלו והחושים שלו עובדים…

הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל אמר, כמה צריך האדם לשים לב, שבכל זמן בחיים, יש משהו טוב, העבודה היא לראות את הטוב' חכ"ם – ראשי תיבות חצי כוס מלאה, בכל שלב בחיים לראות מה 'כן טוב' מה כן יעיל באותו זמן ובאותו מקום!!

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".

בבריסק הסבירו כך, הרי אם יש ריח רע אסור ללמוד תורה ולכן הקב"ה נתן ריח טוב שיוכל ללמוד תורה, והרי 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי' כל מה שהוא לא אבד בעניו, זה בגלל שהוא היה יכול להמשיך ללמוד כי לא היה ריח רע…

בבריסק הסבירו שכל הצרות לא הפריעו ליוסף כי אפילו באותה שעה היה יכול לעסוק בתורה. ובזמן  שהוא עוסק בתורה הוא מתענג על ה' ואינו מרגיש  בכל הצרות שלו ואם כן היה לו ריח רע לא היה יכול לעסוק בתורה ואז היה מתקיים, ללא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי

בטלז הסבירו באמצעות  משל: יש אנשים שמשתמשים בסכין לחתוך  בגוף האדם, והם רופא מנתח ולהבדיל רוצח. ובכדי לעמוד על החילוק ביניהם ולדעת איזה מהם של המנתח ואיזה מהם של הרוצח אנו רואים כי הרופא נוטל סכין נקיה היטב ולובש כפפות על ידיו וכך עושה הכל באופן הנקי ביותר  גם החיתוך שהוא חותך מטרתו להציל… מה שאין כן הרוצח שמטרתו להרוג נוטל סכין מלאת חלודה והוא לא  מקפיד על ניקיון, כך הראה הקב"ה ליוסף שצרות אלו שעוברות עליו אינן באות מסכין של מרצחים אלא מסכין של מנתח ואלו הן יסורין שעל ידם יעלה לגדולה למשנה למלך במצרים, ובבוא הזמן תהיה הצלה לכל משפחתו מהרעב!! לכן הריח הטוב הוא כמו 'עדות' שיש כאן רופא מנתח ולא רוצח.

בחסידות כתוב, שהגזירה הייתה רק על הגוף אבל לא על 'הנפש', שהרי הריח הוא 'רוחני' הריח הוא מסמל רוחניות ולכן הרוחניות היא לא נפגעה, למה? לאמר ולהעביר מסר, שהרוחניות היא תמיד קיימת, היא תמיד בעלת משקל ומשמעות.

היא תמיד חשובה היא תמיד קיימת

על המשיח כתוב והריחו בירא"ש, בחטא עץ הדעת על האדם נאמר שהוא לא חטא עם חוש הריח שלו, הריח, זה מה שהנשמה נהינת ממנו, (ברכות מג).

לכן הממד הזה לא נפגע אצל יוסף, לאמר שאפשר לפגוע בגוף אבל לא ברוחניות של האדם!!

יוסף מוגבל בגוף שלו, אבל הרוח היא חופשית!!

היא משוחררת!!