בצלאל קאהן: "אנחנו בגלות בין יהודים"

היום הוא יום צום שבעה עשר בתמוז. אנו נכנסים היום לימי בין המצרים, ימים עם תחושה כאובה של גלות, גלות שהחלה בימים ההם, ימי חורבן ירושלים עיר הקודש, ימי חורבן הבית בתשעה באב. ימי הגלות.

מה רצו הגויים באותם ימים?

הם קינאו ביהודים שהצליחו בכל, הם קינאו ביהודים שהיה להם את בית המקדש, ונכון, היו בין היהודים גם אנשים עם מידות רעות, קנאה, שנאה, תחרות, וכל ההיסטוריה היהודית שקדמה לימי החורבן מוכרים לכל אחד מאיתנו.

ומה היום, כלום אנחנו בימים של נופת צופים, של אחווה בין יהודים? האין אלה ימים שיהודים רודפים יהודים רק כי הם דבקים ביהדותם, בתורתם, בבוראם?

ימים של גלות.

ובואו נלך לעוד ימים של היסטוריה.

היו שנים שבהם יהודים חלשים גררו ציבורים שלמים מהעם היהודי, להיכנע לתכתיבי הגויים. זה היה בשנות ההשכלה של לפני מאתיים שנים, זה היה בהמשך כשניסו לשכנע את העם היהודי שככל שנתקרב לגויים, או נתלבש כמותם, בבחינת "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" כהגדרתו של אחד מבכירי המשכילים לפני מאה שישים שנים – הכל ייראה אחרת.

היו כאלה שניסו לשכנע שכדאי ללמוד תרבות של אומות העולם – כדי שלא ישנאו אותנו. ניסו לשכנע שכדאי להתלבש כמוהם – כדי שלא ישנאו אותנו. נהיה כמוהם – ולא תהיה אנטישמיות.

נו, ולא היתה אנטישמיות? היתה ועוד איך היתה, עד היום.

והנה, בימינו אנו, ימי גלות קשה, מנסים לשכנע אותנו בשפת חלקלקות, כמעט אותו הדבר: תנו לילדים שלכם ללמוד לימודי ליב"ה, זה בשבילכם, זה למען הילדים שלכם שיוכלו להיות חלק מהחברה הישראלית. כמובן שאם לא תיכנעו לנו, לא תקבלו תקציב.

בואו לשרת בצבא, הם אומרים לנו, לילדינו. ניתן לכם אפשרות של צבא חרדי, בלי נשים ועם שיעורי תורה וכשרות. ככה לא ישנאו אתכם. ככה תהיו חלק מהחברה הישראלית.

ובכלל, הם אומרים לנו, לא צריך מאה אלף לומדי תורה בישיבות ובכוללים, מספיק כמה אלפים. בואו, בואו אלינו ותקבלו כסף – או שנמנע מכם כסף.

ומה עוד הם אומרים לנו? רוצים לקבל עבודה עם שכר הולם במדינה? בואו לעשות תואר. תואר ראשון, תואר שני וכו'. וכמה נשארו שם כפי שיצאו מהבית לפני לימודי התואר?

ולא צריך ללכת למרחקים כדי להבין כמה המדינה הציונית הזו משתמשת בשפת חלקלקות, כמו בימים ההם, ימי ההשכלה הארורה.

תשאלו את בני הציונות הדתית שחשבו – וכנראה יש מהם שעדיין חושבים – שהמקף המחבר בין הדתי ללאומי הוא הטוב ביותר.

גם אחרי שהתברר שהניסוי של תורה וצבא ביחד – נכשל. עובדה: עשרות אחוזים מבני הנוער הדתי לא חזרו הביתה דתיים אחרי הצבא.

גם אחרי שחסמו אותם בכל מקום שרק אפשר בהיררכיה הצבאית, הם המשיכו ללכת לשם בשם קדושת המדינה וקדושת הצבא. אגב, שאלת תם לידידיי בציונות הדתית, אחרי כל המאמצים שלכם במשך עשרות שנים להשתלב בצבא, ראיתם פעם רמטכ"ל חובש כיפה בצה"ל? יש יותר מאלוף או שניים דתיים?

ועכשיו, בימי הגלות, מבטיחים לנו את אותן הבטחות שניתנו על הקרח, לבני הציונות הדתית: מבטיחים לנו – בשם המושג המוזר של "שוויון בנטל", צבא חרדי למהדרין, חטיבה חרדית ועוד שלל כינויים מבית היוצר של אנשים מוזרים וחסרי אחריות עם חזות חרדית ושל קצינים בכירים בצה"ל, אבל אנחנו ציבור שלא שוכח איך גדוד נצח יהודה, מה שכונה פעם הנחל החרדי – מעולם לא היה חרדי.

כלום שכחנו מהו הצבא הישראלי, אם לא צבא העם, כור היתוך, מכונה שצעירים בני 18 נכנסים אליה כמו שיצאו מהבית או ממוסד הלימודים ויוצאים ישראליים לכל דבר.

כלום, אין זו גלות?

אגב, הצעתי פעם לאדם בכיר, ממש לא חרדי, שניסה לשכנע אותי כמה חשוב השוויון בנטל. שאלתי אותו: אתם מוכנים להבטיח לנו שוויון בניהול הצבא והמדינה בתמורה לשוויון בנטל? הוא כמובן לא היה מסוגל להבטיח, כי אנחנו מבחינתו בשר תותחים, לצבא ולמלחמה וכמובן לחילון ילדינו, וחוץ מזה, אחרי שהניסוי הזה נכשל עם הציבור הדתי, אנחנו לא מאמינים להבטחות שלהם.

הרב ד"ר נתן בירנבוים זכרונו לברכה, היה הוגה דעות. הצעירים שבינינו, אולי גם המבוגרים, לא ממש מכירים אותו. אבל גם למי שכן הכיר, חשוב לומר כמה מילים עליו.

הוא נולד בשנת תרכ"ד. בצעירותו התרחק ד"ר בירנבוים משמירת תורה ומצוות, היה פעיל ציוני, שאף טבע את המושג ציונות, עת היה מזכירו של ד"ר הרצל. בימי מלחמת העולם הראשונה ד"ר בירנבוים חזר בתשובה. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה מראשיה והפך לאחד מהוגי הדעות המרכזיים של התנועה החרדית, ימי טרום השואה הנוראה, ימי טרום קום המדינה. בשנת תרצ"ז הוא נפטר.

במאמריו עסק ד"ר בירנבוים רבות בענייני הגלות, בעיקר שם במדינות אירופה של לפני השואה, אבל הוא גם עסק ברדיפת שומרי התורה והמצוות על ידי יהודים הרחוקים משמירת תורה, כלומר אנשי התנועה הציונית דאז, והוא זה שהביא לעולם את המושג: "גלות בין יהודים".

הקטעים הבאים שאביא, הם חלקים ממאמר שפרסם להערכתי לפני כתשעים שנה, והם רלוונטיים ואקטואליים כאילו נכתבו היום, על גלות של יהודים – בין יהודים. וכך הוא כותב:

"האמונה בה' יתברך, הענווה והקדושה, הם תנאי מוקדם להשגת הקדושה. לקדושה צריך לשאוף ולהתכונן. לכן אנחנו נמשיך ללכת בדרכנו, נמשיך להיות דבקים בתורתנו… נאמנים נישאר לתורתנו ולאור חוקיה…

"אבל כל זה אינו מתקבל על דעתם, חרה אפם בנו, כעברתם ההולכת וקשה, כן גם עול גלותנו אצלם הולך ומעיק יותר ויותר.

"שמא תאמרו אין זאת גלות? כלום יש הגדרה טובה מזו לתיאור המצב שאנו שרויים בו אצל אחינו המתנכרים לתורה הקדושה?

"ברצותם הם מתקרבים אלינו ועל שפתותיהם מילות נופת משלהם, ושקרים בולטים משלהם, על כל עוצמת תוקפו של יצרם הרע על מנת לתקננו ברוח אירופה, ולעצב את דמותנו בדמות 'בני אדם מן הישוב'. הם מחפשים נתיב לליבות ילדינו, מדיחים אותם מאחרינו, ועוקרים אותם מהתחום שלנו, מהתורה שלנו, מהיהדות שלנו, אל התורות שלהם, אל העולם המופקר שלהם. כלום תתואר גלות קשה ומסוכנת מזו? יש והם מחליטים, או שהם חושבים כחובתם לגמול אתנו חסד. הם מקיפים אותנו מכל צד, מציפים אותנו בחסדיהם, עד כי אין אנו יכולים להניד יד או רגל, אין אנו יכולים לפצות פה. אם נחוץ לדבר – הם המדברים; אם נחוץ להקציב – הם המקציבים, אם נחוץ לארגן – הם המארגנים. הם המנדבים, האפוטרופוסים, אנחנו הנתמכים והבטלנים. כלום קיים עוד צל של ספק כי אכן גלות קשה היא זאת?"

ומסיים ד"ר בירנבוים את מאמרו, על אתגרי הימים ההם, ימי יהדות אירופה לפני שנות הזעם, במילים הבאות, ונדמה, כי מה שהיה בגלות בין הגויים, הועתק, אז ועוד יותר היום, לגלות בין יהודים, וכך הוא כותב:

"אנו תופסים ביתר קלות את בעיית גלותנו אצל אומות העולם, מאשר את בעיית גלותנו אצל אחינו המתנכרים לתורה ולמצוות. בשעה שאומות העולם מכות בנו, מתנכלות לקדשנו, מתערבות בעניינינו, אנחנו מוחים, מחפשים מוצא של הצלה. והרי אנחנו לגבם בבחינת גרגיר אבק לעומת הרים נשאים. אבל בשעה שאחינו המתנכרים, הנופלים מאתנו במספר, משפילים אותנו עד דכא, בשעה שהם לא רק מתערבים בעניינינו, אלא מעבירים אותם לסמכותם היחידה, בשעה שהם לא רק מתנכלים לקודשינו, אלא אומרים לחסלם כליל חלילה, אנחנו שמים יד לפה ואיננו מנסים אפילו להתגונן".

עד כאן הדברים של הד"ר נתן בירנבוים זכרונו לברכה, הוגה הדעות החרדי של הימים ההם, על גלות בין יהודים.

ואני מוסיף: כל מה שאנחנו עוברים בשנים האחרונות, ובעצם, כמעט מאז קום המדינה, בה רודפים את ציבור שומרי המצוות, בעיקר את הציבור החרדי, כלום קיים עוד צל של ספק כי אכן גלות קשה היא זאת, גלות בין יהודים?

אז, בגלות בין הגויים – היהודים ידעו איך להתמודד, ובגלות בין יהודים – אנחנו נאלצים כבר שבעים ושש שנים לדעת איך להתמודד, ובעת הזו, ביתר שאת.

כמובן שלא נתפעל מהחלטות בג"ץ על חובת גיוס חרדים – כי אנחנו מצייתים רק לגדולי התורה שהורו שלא להתגייס. גם לא נתפעל מפיתויים בשום תחום, לא בחינוך ולא בלימודי ליב"ה.

יקצצו בתקציבים? יפגעו באברכי הכוללים? ימשיכו לספר לנו סיפורים מאליפים על כמה הם דואגים לאשה החרדית – אבל מונעים ממנה לשלוח את ילדיה למעון כי בעלה, אוי ואבוי, מסור ללימוד התורה? תזכרו תמיד: זה כי אנחנו בגלות בין יהודים.

בעז"ה נמשיך לדאוג לעצמנו, לציבור שלנו, לילדים שלנו, לחינוך היהודי הטהור לילדי החיידרים שלנו ולבנות בית יעקב – אבל גם לילדי הקירוב. נמשיך לדאוג שבני הישיבות ימשיכו לשקוד על תלמודם יום ולילה, ונמשיך לדאוג גם לאלה שקשה להם ללמוד כל היום.

אז בימים של חורבן הבית, רוצים להחריב לנו את הבית שוב פעם. אסור לנו לתת להם לעשות את זה.

ואם המדינה שהקימוה יהודים תמשיך לרדוף אותנו, כבגלות בין יהודים – מובטחנו כי לא תישכח מפי זרעו. את כספי שונאי היהדות במדינת היהודים יחליפו כספי יהודים טובים בגלות שמעבר לים, ולהשם הישועה.

האזינו: