עזרה ראשונה: כך נציל את חיי הנישואין שלנו

איך מנהלים שלום בית, איך מזהים שיש כאן מערכת מורכבת שעלולה להגיע לגירושין?

אז דבר ראשון כאשר יש לבני זוג בעיה, והם נעשים שלילים מיד בהתחלה, הם מיד מטיחים האשמה אחד כלפיי השני, הוא אומר 'אני עושה הרבה בבית, והיא אומרת לו אתה לא עושה כלום'!

האם יש לה סיבות לתסכול, האם היא עצובה, האם היא מרגישה בודדה? כן!! האם יש לה בעיניים שלה, בהגיון שלה סיבות לתסכול? התשובה היא כן!  היא פועלת לפי ההיגיון שלה, ההיגיון של האדם בנוי על בסיס עובדות שהוא מחליט לשים עליהם דגש, האדם שם דגש על העובדות שמתאימות לעולם הרגשות שלו.

כלומר כאשר האדם מרגיש רע, הוא שם דגש על העובדות שמתאימות למה שהוא מרגיש ועל בסיס העובדות האלה, הוא בונה לעצמו זווית ראייה. היא מרגישה מתוסכלת, היא מבטאת את התסכול שלה, לא בהכרח את העובדות אלא את העובדות שלה. ולכן חשוב מאד, אם אנו מרגישים שאנו מוצפים רגשית, אם אנו מרגישים שאנו כועסים מתוסכלים או כל רגש רע אחר, שנאמר לצד האחר לבעל או לאשה, אני לא מדבר מהשכל, אני מדבר מהלב, אני לא מדבר מהאמת ומהעובדות אלא מההרגשה. אני כעת מתסוכל, אני כעת כאוב, ולכן אני אומר מה שאני חושב אבל לא אומר שהחשיבה שלי היא נכונה, אפשר להביע תסכול, כן! אבל צריכים להביע עם הסתייגות, עם הקדמה, אני מרגיש רע, ואני מדבר מהלב, לא מהשכל, אני לא בטוח ולא אומר שאני מדויק במה שאני אומר, אבל כן, רוצה שיחד נחשוב על הדברים. אבל אם אנו מתחילים לדבר ממקום של האשמה, האחר נכנס להתגוננות, והפסדנו. אולי אנו צודקים לא משנה! הפסדנו שיח, הפסדנו דיאלוג. ובני זוג בהרבה מקרים לא מחפשים בצורה נכונה את הפתרונות של הבעיות, בני זוג לא צריכים תמיד פתרון, הם צריכים לחשוב יחד, הם צריכים יחד לבנות פתרון, הם לא צריכים פתרון, אלא צריכים דרך לפתרון, 'פתרון' לא מייצר פתרון, אבל הדרך לפתרון כן תייצר את הפתרון. ונסביר, כאשר בני זוג הם בכאב תסכול וביקורת, הם לא מחפשים פתרון, הם מחפשים לנצח להכניע הם מחפשים להיאבק הם מחפשים להוכיח מי צודק ומי טועה, זה מה שעושים בני זוג במאבקי כוחות, וזה לא יעבוד!

זה קורה אוטמטי וזה משתלט על בני הזוג, אבל זה לא טוב, זה רע, ואם זה השתלט, אז לעצור כמה שיותר מהר.

וכעת לשלב הבא, בני זוג לא מחפשים לפתור את הבעיה, בני זוג מחפשים לנצח, ולכן כל פתרון אפילו החכם ביותר, הוא לא נותן מענה, בני זוג במאבקי כוחות, 'מי יותר משקיע למען השלום בית', הוא מסביר שהוא עובד ועם הילדים והיא מסבירה שהוא לא עובד מספיק וגם לא מספיק עם הילדים, הוא ינסה לשכנע אותה היא תנסה לשכנע אותו.. זו טעות בגישה, הם כבר נכנסו לאווירה לא נכונה! זהו, זה לא יעבוד! בוודאות! למה, כי הם במאבקי כוחות, הם לא בניסיון לפתור בעיה אלא להכניע, לנצח, לכן זה לא יעבוד, הם לא צריכים פתרון הם צריכים דרך, הם צריכים יחד לחשוב על 'כוון' איך פותרים את הבעיה למען השלום בית. הם צריכים יחד לחשוב הם צריכים יחד למצוא פתרון. הם צריכים יחד לחשוב על הכאבים על התסכולים על יחד לחשוב מה עושים, יחד לחשוב מי רוצה מה רוצה כמה רוצה, הם צריכים יחד לחשוב על מה מפריע ואיך מוצאים פתרון משותף, הם צריכים לנהל שיח שהגדרתו הוא: שהוא מבין אותה , והיא מבינה אותו ושהם יחד מחפשים פתרון המתאים לשני הצדדים! כשהוא אומר שהיא הבעיה, או הפוך הם לא מחפשים דרך לפתור בעיה, הם מחפשים למצוא פתרון חד צדדי, פתרון כזה לעולם לא יעבוד, הוא תמיד ייכשל, לעולם לא יעבוד פתרון חד צדדי. והגישה צריכה להיות כואב לי, כואב לך כעת נחשוב על פתרון לשנינו. כואב לשנינו מה שנינו יכולים לעשות כדי לפתור את הדברים. שיחה שמתחילה כשיחה של האשמות, לא יהיה שם פתרון. פתיחה קשה היא סוף קשה. אנו חייבים לעצור שיחות קשות, לעצור כמה שיותר מהר. אם לא נעצור את השיחות הקשות, הסוף יהיה קטלני. שיחה קשה היא שיחה של ביקורת של האשמות של תלונות, כאשר אנו פונים לאחר בצורה גלויה או סמויה, 'את לא איכפתית, את לא רגישה אתה לא מתעניין, אתה לא מבין מה זה משפחה, היא אומרת לו, ניסינו כ"כ הרבה פעמים ואנו לא מגיעים לפתרונות, אני לא רואה איך נפתור את הבעיות', המסר הסמוי הוא שהוא אשם בבעיות, ביקורת היא לא בעיה גדולה, ביקורת היא בעיה גדולה כאשר היא נעשית כרונית. כאשר היא נעשית קבועה. כי המסר של ביקורת באופן קבוע זה ש'אנו לא מתאימים' שלעולם לא נהיה מרוצים שלעולם לא נשמח האחד עם השני.

דבר נוסף, זלזול, בני זוג מזלזלים אחד בשני. גם זה חמור וקשה. חוסר הערכה זלזול באחר, להפגין זלזול בוז ציניות עוקצנות, בד"כ מי שאומר את הביקורת או מפגין זלזול באחר, הוא נראה בעיני עצמו כ'חכם' פיכח ואומר מילים יפות טובות חכמות ומדויקות, אבל זו ההרגשה חזקה שיש לו, המחיר הוא ניתוק, עלבון ואם זה ייקרה הרבה זמן, גם גירושין. לזלזל באחר, לגלגל עיניים לשמים, לעג, כל אלה המחיר שלהם  הוא לא שליטה אלא הפסד, האדם חושב שכך הוא יוכל לשלוט על האחר, זו לא דרך של שליטה, זו דרך של לאבד את האחר, האדם 'החולש על האחרים' הוא לא מבטא עוצמה אלא חולשה! החולש הוא החלש! האדם שרוצה להראות כאילו הוא חזק, הוא בעצם 'החלש'! אם רוצים קשר צריכים להחליף גישה, וזה לא קל להחליף גישה, כי בהרבה מקרים בזמן מריבות בני זוג נכנסים למעין 'חרדה', האדם כמו אומר, אני 'חייב לשלוט כי אם לא אני יאבד את הקשר שאני רוצה',  האדם מפחד לאבד שליטה על הקשר שהוא מכיר, הוא מפחד לאבד שליטה על הקשר שהוא רוצה ומבין שהוא 'הכי טוב', ולכן הוא מגיב 'בבהלה! הוא מגיב בכאב, הוא מגיב בתוקפנות, הוא 'בחרדה'! הוא לא רוצה לאבד את המוכר הידוע וסוג הקשר שהוא דמיין, הוא דמיין שהיא תמיד תבין אותו, הוא דמיין שהיא תראה שהוא השקיע בה הרבה, היא דמיינה שהוא כבר לא יהיה בקשר עם אמא שלו, וכך אנשים מדמיינים מה אמור להיות קשר בריא, וכאשר הם רואים שהדמיון לא זוכה למענה, כאשר הם רואים ש'אין מענה לדמיון' ,הם נכנסים לחרדה לבהלה לחשש לחוסר אונים, מהחוסר אונים הם נכנסים למעגל של חרדות חששות אובססיות מחשבות שחוזרות על עצמן, כמה בעלי או אשתי לא טובים. בני הזוג נכנסים למעגלים של 'כאב' של תסכול , והרבה התקפה או מגננה, אנשים שנכנסים למגננה, הם כמו מסבירים פעם אחר פעם למה הם לא יכולים לתת מענה לצד האחר, הם לא יכולים לעזור הם לא יכולים לסייע, האשה מסבירה פעם אחר פעם למה היא לא יכולה, לא יכולה לעשות, לא יכולה לעזור, לא יכולה לתמוך לא יכולה לסייע, לא יכולה, הם 'תקועים' ב'לא יכולים'… הבעל מסביר למה הוא לא יכול לשמוע לא יכול להקשיב לא יכול להיות חלק מהמשפחה, הוא נכנס למגננה, הוא עסוק בלהסביר את עצמו, הוא משקיע זמן מרץ ואנרגיה, לא לפתור בעיה, לא לחשוב על פתרון מתאים לשני צדדים, לא! אלא רק למה אני צודק שאני מתגונן, ולמה האחר טועה שהוא מתקיף, וכך נשאר האדם 'תקוע' בכאב תסכול ומגננה. היא מסבירה למה קשה לה לשטוף את הבית, היא מסבירה למה קשה לה להיות עם הילדים, היא מסבירה למה קשה לה לעזור, הוא מסביר למה הוא לא יכול לעזוב את ההתמכרות לעבודה, הוא מתגונן ומסביר למה הוא חייב להשקיע בקשר עם החברים שלו = מתגוננים, ובמילים אחרות, מסבירים למה לא יהיה מענה לצרכים של האחר.

הגישה הבריאה היא, לא להסביר למה אי אפשר לפתור, אלא איך פותרים, הגישה הבריאה היא להמיר את שיחת ההתגוננות לשיחת ה'מה עושים מהמקום הזה'. איך אפשר להתפתח מהמקום הזה, אם הבעיות שהזכרנו הכאבים שהזכרנו אם זה  קורה מידי פעם, זו לא בעיה, הבעיה שזה קורה באופן קבוע! כאשר הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, זו הבעיה, זה הקושי, זה החמור. מהמקום הזה בני הזוג הופכים להיות 'אטומים וסגורים' ואז אומרים, נסינו הכל ולא הצלחנו, אבל האמת, הם לא ניסו הכל, הם ניסו רק  – רק מה שהם מכירים, לא יותר! הם ניסו מה שהם מכירים, לא יותר! ועל זה הם אומרים ניסינו הכל. לא קל לעכל את האמת, שהם לא ניסו הכל… אלא רק ניסו מה שהם מכירים! והם לא יודעים שהם לא מכירים יותר ממה שהם מכירים, הם לא יודעים שיש עוד אפשרויות, הם כ"כ בטוחים בצדק ובגישה שלהם, שהם חושבים שזו הדרך לחיות להגיב להתנהל לתקשר ולכן הם עצובים שהם לא מצליחים לפתור בעיות בדרך ובגישה שהם כ"כ מכירים ומודעים לה… המודעות שלהם, ההיכרות שלהם עם הדרכים שלהם, זו הבעיה שלהם! כי הם חושבים ומרגישים שזו הדרך היחידה לפתור בעיות וקשיים. ואז מהמקום הזה הם כבר מגיעים למסקנות אחד על השני, מי נורמאלי כמה נורמאלי, מי יותר ומי פחות נורמאלי, מי יותר ומי פחות טוב. הם גם בגוף שלהם נעשים מתוחים יותר. לדוגמא קצב פעימות הלב יכול לדהור עד 100 פעימות בדקה ואפילו ל 150… קצב פעימות הלב בדרך כלל אצל גברים בני 30 הוא 75 ואצל נשים בגיל הזה הוא 80. עוד שינוי אנדרנלין בגוף הגוף משחרר אנדרנלין הם מרגישים עוצמה של הרגשה 'הילחם או ברח' הם מרגישים שהם חייבים או להילחם או לברוח. גם לחץ הדם נוסק, פעמים הגוף מגיב בהזעה, אם כך תהיה ההרגשה בגוף עם כל הסימנים של האטימות שתיארנו, אין הרבה סיכוי לבני הזוג האלה לחיות בשלום בית, אין להם הרבה סיכוי לחיות בגישה של 'איש ואישה זכו שכינה ביניהם'.

אז איך כן נקיים 'איש ואישה זכו שכינה ביניהם' איך נשפר את השלום בית, דבר ראשון, להמשיך להתווכח, זה כן! אבל בנחמדות! להתווכח כן, להסכים אחד עם השני, לא! אבל בנחמדות. שלימות לא תהיה! נראה פשוט, אנו יודעים לאמר את זה לאחרים, בואו נאמר את זה לעצמנו, לעולם לא תהיה שלימות, ובאמת מהי שלימות, השלימות בעיני הבעל, שאשתו תעריך אותו כפי שהוא מדמיין שהיא תהיה נחמדה כפי שהוא מדמיין, שהיא תהיה יצירתית כפי שהוא מדמיין, וכל זה לא קורה… ובעיני הבעל הוא אומר, מה לעשות אין אשה מושלמת, אז בואו נגדיר אחרת, אין לך- הבעל-  דמיון מושלם, יש לך דמיון איך החיים המעולים משובחים וטובים צריכים להיראות ואיך אשתך אמורה להגיב כפי ההיגיון שלך, והאטימות סגירות ומקובעות הזו, היא  – שמגבילה את האדם, היא שחוסמת את האדם ומונעת את השלום בית. הגישה הבריאה היא 'גמישות' נכון שיש רעיונות ודמיונות אבל צריכים גם גמישות מהר לחזור לחיים המורכבים אמתים ונכונים יותר, לא הדמיונות של האדם… אי אפשר בלי להתווכח וגם לא נכון לאמר שאין שלימות בשלום בית, כי מהי שלימות? מי קבע מהי שלימות? הדמיון שלי קבע מהי שלימות, ואז לא השגתי מה שאני רוצה, אז אני מנחם את עצמי שאין שלימות… אז אם נעמיק גם זו הגדרה לא נכונה, מה שאנו צריכים לאמר, שתמיד יהיו מידי פעם וויכוחים ואי תיאום ציפיות, אנו צריכים לדעת שוויכוחים יהיו, קשיים יהיו, איך אנו פותרים אותם. שלום בית, זו חברות, כמו שכתוב בזוהר האדם צריך לחשוב שאשתו היא האשה היחידה שיש בעולם.

כתוב:  "ויאמר האדם זאת הפעם…עצם מעצמי בשר מבשרי וגו" ("בראשית)  אומר הזוהר, האשה של האדם כ"כ אמורה להיות חשובה אצלו שכל שאר הנשים אצלו הן כמו קוף. ובשביל להגיע לכך בני זוג צריכים לייצר חברות, הם צריכים לייצר קשר של חברות בשגרה, מדברים במהלך היום הרבה, במהלך היום גם אם רחוקים, סתם שואלים זה לשלום זה. הם סתם קונים אחד לשני משהו קטן לאכול לשתות, או מתנות קטנות מה שמסמל 'סתם' יחס. שומרים קשר עם בני משפחת המוצא, איכפתיות שיתוף ,הענקה, הכל בדברים קטנים, 'סתם' סיפורים במהלך היום. אם הבעל מתקשר לאשתו אחרי פגישה ואומר לה, סתם שיחה, 'אל תשאלי מה היה בפגישה מה אמר מה אמרתי ואשתו אומרת באמת היה נחמד וזה בסדר ואיזה יופי וסתם מדברים על 'הסתם' זה מייצר קשר, השיח ה'סתמי' הזה הוא מייצר קשר וחיבור בחוויות של 'היום יום' הן חוויות שנעשות 'ביחד'!  'הביחד' הזה הוא מחבר הוא זה שיהפוך את שניהם שהם ה"בעל ואשה" וכל שאר האנשים ונשים בעולם כקוף בעיניהם, כמובן לא ממקום של זלזול אלא חשיבות הבעל והאישה אחד בעיני השני, ואיך זה קורה? כשהצרכים של ה'יום יום שלהם' הם שותפים להם, ביחד. זו חברות, ואז גם בזמן מריבות הם לא יריבו כ"כ ואם כן, הם יידעו להתפייס מהר יותר, מדוע? כי הם פשוט צריכים האחד את השני. זו חברות זו שגרה בריאה וטובה. אם יש מספיק חוויות חיוביות כאלה ביום יום, אז גם אם מידי פעם יש משברים, הם די מהר ייצאו מזה, זה לא יימשך הרבה זמן.

אם לדוגמא הם צריכים לארגן את השבת, והבעל שואל את אשתו שאלה בסגנון של 'איפה החולצה שלי' והיא אומרת לו בכעס, אני לא יכולה לדאוג לך ערב שבת, תדאג לעצמך, אני לא אמא שלך'…

אם יש מספיק קשר טוב ביניהם, הוא יודע לאמר לעצמו, זו לא אמירה משקפת זו אמירה נקודתית, לא נעימה, אבל זה לא 'היא' זה הזמן זה הלחץ ואם הוא עוד יותר יעיל, הוא גם יאמר, 'כן באמת שאלתי בזמן לא מתאים, אני הרי רואה שהיא לחוצה'. זה גם אמון שיש ביניהם, אמון שיש קשר טוב, קשר נחמד, קשר נעים. כך הם מפרגנים לאחר ולא עושים 'סיפור' מאירועים נקודתיים שקורים מידי פעם. וגם אם יהיה 'סיפור' אם יש מספיק חוויות טובות ביניהם זה לא יהיה כ"כ גרוע, אלא די מהר הם יצאו מזה. כי הם יודעים להכיר בנקודת המבט השונה של האחר. הם אופטימיים הם עם גישה חיובית, יש הרבה יותר חוויות חיוביות מאשר חוויות שליליות וקשות. יש להם אמון בקשר, יש להם אמון שהם יכולים  לפתור דברים, שניהם  רוצים יחד להסתדר ושניהם רוצים יחד לפתור את הפערים באופן הוגן לשניהם, כך שאף אחד לא יצבור כעסים ותסכולים רגשות אשמה בוז ונחיתות… וויכוחים יהיו, אי נעימיות יהיו, כאשר מפחדים מהאי נעימות נכנסים לחרדה ולהתקפה, כאשר לא מפחדים מהאי נעימות, אז למרות האי נעימות, הבעל אומר לאשתו, אני מבין  את הרצון שלך, אני מבין את הדעה שלך, אני מבין שאת רוצה שביום שישי את תוכלי להספיק מה שאת רוצה בקצב הזמן שלך וכדומה. יחד עם זאת אני גם רוצה שבת נחמדה ונעימה, אבל לא הייתי רוצה לאבד את יום שישי בשביל יום שבת. כן נעשה למען השבת, אבל יום שישי הוא גם יום שאפשר לפחות בחלקו לתפקד. כעת בואי נחשוב יחד מה עושים ואיך מנהלים את יום שישי באופן מתאים לשנינו. הוא לא מפחד מהרצון שלה, הוא לא מפחד להביע את הרצון שלו, כל הרצונות נורמלים, אלא שהם צריכים למצוא את 'המתאים' לשניהם. הפתרון הוא לא למצוא פתרון, זה לא! זו לא הבעיה וזה לא הפתרון, הבעיה היא שהם צריכים למצוא דרך לפתרון, לא הפתרון אלא הדרך לפתרון זה הפתרון, המוכנות לדבר על הדברים, זה הפתרון, הפתרון הוא לא הפתרון, הפתרון הוא המוכנות לדבר על הדברים, הפתרון זה איך מדברים על הדברים, אם זה יהיה הדגש, אז גם יהיה פתרון שמתאים לשני הצדדים. אבל אם שמים דגש רק על 'הפתרון' אז כל אחד משני בני הזוג 'כופה' את הפתרון שלו על הצד האחר, הוא בטוח ש'הפתרון' שלו הוא הנורמאלי והטוב! ומה שהוא כופה על האחר 'פתרון' זה לא פתרון, זו בעיה.  הפתרון זה למצוא את הדרך לשני בני הזוג! פתרון שמתאים לשניהם! זה פתרון, הפתרון זו הדרך שבה הם מדברים על הדברים וביחד חושבים על תיאום ציפיות, לא שהבעל יאמר, 'בעיניים שלי הכי הגיוני לעשות כך וכך' ואם אשתו לא מסכימה אז היא לא הגיונית ולא רוצה פתרון, הוא לא הגיוני הוא לא יעיל והוא לא מחפש פתרון, הוא מחפש לכפות!  הכפייה מנתקת ולא מחברת ביניהם!

הכפייה פוגעת באמון  שאפשר לתת מענה לצרכים באופן הדדי,  הגישה הזו לא מחברת ביניהם. והגרוע הוא שהבעל הוא 'בטוח' שהוא הגיוני, הוא באמת הגיוני, אבל הגיוני זה לא אומר שהוא יעיל, למה? כי ברור שהוא הגיוני, אבל מה זה הגיון? הגיון זו היכולת שלו לקחת עובדות ולנתח אותן ועל בסיס זה להגיע למסקנות? זה הגיון

הבעיה היא לא ההגיון, הבעיה היא העובדות, עם איזה עובדות אתה מייצר מערכת חשיבה הגיונית, מאיפה מגיע ההגיון שלך? מהעובדות שאתה רואה, ואיזה עובדות אתה רואה…מה שמתאים לרגש וללב שלך, הלב שלך מרגיש תסכול, ולכן אתה חשוב באופן שמתאים לכאב שלך לתסכול שלך, ואתה הרי עם הרגש משוחד, והשוחד יעוור עיני חכמים, אז הגיון יש, אבל עובדות אין, כי  אתה מתרכז בחלקי עובדות, חלקי עובדות הן לא כל העובדות, ועל בסיס חלקי עובדות בונה האדם לעצמו את המסקנות ומגיע להגיון, אז כן זה ההגיון שלו, אבל זה לא הגיוני אובייקטיבי, זה הגיון שנבנה על בסיס עובדות, ועובדות שלב האדם בחר בהם.

בני זוג שיש ביניהם שלום בית, אין הכוונה שהם מפסיקים לריב

אלא שהוויכוחים ביניהם לא מגיעים למצב של 'יציאה מכלל שליטה'.

ככל שיש 'חברות' בקשר, ככל שיש רגעים טובים בשגרה, כך יש יותר רצון לבני הזוג 'לא לשבור את כל הכלים'… יש להם רצון לשמור על קשר בין שניהם.

ככל שיש לבני זוג תחושת משמעות משותפת כן יש להם רצון להסתדר

ותחושת משמעות משותפת היא נבנית בשגרת החיים, ביום יום.

ביום יום הם תומכים זה בשאיפות של זה, החלום של האשה החלום של האיש, הם תומכים אחד בשני גם במה שקשור לקשר ביניהם

וגם מה שקשור לכל אחד בפני עצמו, כל אחד עם התחביבים שלו, העשייה שלו, וכדומה. כל אחד עם התקווה של האחר, כל אחד תומך בחלום של האחר. כך יש להם מטרות משותפות וגם שונות אבל הם חווים הכל 'יחד'.  את הגישה הזו בונים בשגרה, ביום יום.

הם יודעים טוב טוב, מהם התחביבים האחד של השני, הם יודעים מהם הלחצים או התתמודדיות האחד של השני, הם מכירים האחד את השני, הם מכירים את החברים של בני הזוג, הם מכירים את האנשים שהם פחות אוהבים, הם מכירים את האמונות והתפיסות עולם האחד של השני, הם יכולים לדבר על ערכים פילוסופיה, הם יודעים ומכירים את סגנון המוזיקה שהאחר אוהב, הם יודעים מהם המאכלים שהם אוהבים, הם יודעם מהם הדברים המפחידים של הצד השני,  הבעל והאשה יודעים שאם הם היו זוכים בהגרלה בסכום של הרבה מאד כסף, הם יודעים מה כל אחד היה אוהב ורוצה לעשות עם הכסף. הם מכירים את הערכים של הצד השני, 'והאדם ידע את חווה' הם מכירים האחד את השני, זה נקרא שהם מכירים האחד את השני לעומק, הם מכירים את הצרכים רצונות שאיפות, ולכן הם גם יודעים 'איך להתנהל אתם' הם יודעים מתי לדבר כמה לדבר איך לדבר באיזה סגנון לדבר, אם הם מכירים את הצרכים של היום יום האחד של השני,  אז יש להם בסיס לשגרה טובה ונעימה.

בני הזוג צריכים לעזור אחד לשני לבטא את הכישרונות והיכולות שלהם, לעזור לשני הצדדים לבטא את היכולות החברתיות שלהם.

לדעת לפרגן לאחר, 'ארוחה טובה' מתנות קטנות פירגונים קטנים.

להכיר את חוויות הילדות היפות שיש לשני הצדדים, חופשות משותפות. איזה סגנון ספרים שני הצדדים אוהבים, ככל שבני הזוג מכירים לעומק את הצרכים והרצונות של 'שני הצדדים', הם מחוברים יותר, הצרכים של היום יום, הם עניין משותף לשניהם.

ככל שבשגרה משקיעים למצוא את הנעים הטוב המכנה המשותף שיש בין שני בני הזוג, כך משפרים את הסיכוי לקשר בריא נכון וטוב.

ככל שבהווה טוב לשני בני הזוג, כך הם גם רואים את ה'עבר' שלהם, הם רואים את העבר שלהם, כנעים טוב, אם בהווה רע לשני בני הזוג, אז גם את העבר שלהם הם רואים כ'רע' שלילי ומתסכל.

העבר הוא לא 'סטטי', אלא העבר הוא 'גמיש' תלוי בהווה של האדם, אם בהווה בני הזוג מרגישים טוב, הם גם זוכרים את ה'עבר' הטוב והנעים של שניהם. חברות בדיחות אווירה טובה מציאת המכנה המשותף שימת דגש על המכנה המשותף, מחמאות פירגון תקווה, כל אלה, הם בבחינת 'חיים ביד הלשון', האדם בלשונו יכול להחיות את הקשר בין שני בני הזוג. אם צריכים להזכיר אחד לשני את 'הטוב' שיש בהם, את הטוב והחיובי שיכול להיות, את היכולת שלהם לעבור תקופות קשות את היכולת שלהם להתמודד, את היכולת שלהם להיות חכמים ויעילים.  חיבה והערצה זה 'הפקדות' בבנק הרגשות, ואם יש הרבה הפקדות אז כאשר מידי פעם יש 'משיכות' המצב הוא לא 'דרמטי'.  אם רוצים אווירה טובה בבית עם הבעל האשה והילדים, צריכים 'להמתיק' את רגעי השגרה. ואם בני זוג מגיעים למצב של 'שחיקה', דבר ראשון להתחיל לעשות, להתחיל 'לשבח' לפרגן לעודד למצוא את הטוב שיש בצד האחר. אם החיבה נשחקה ואם המצב רוח מדוכדך, זה הזמן לעודד לחזק לפרגן מילים טובות, מתנות קטנות, הן אלה שירוממו את המצב רוח, לשלום בית, וגם למען האווירה בבית ובהמשך גם ישפיע בצורה ישירה על טובת הילדים, למען חינוך הילדים. אבל אם יש 'בוז' 'זלזול' כעס עוינות אם הרגשות האלה, אם התחושות האלה מצטברות, הנזק הוא 'גדול' 'ועוצמתי'.  לכן אם בני הזוג 'מזלזלים אחד בשני' זה סימן שהם לא מספיק משקיעים בשגרה אחד עם השני אחד כלפיי השני, זה סימן שהם לא מעניקים משקל וחשיבות לצרכים של היום יום אצל שני הצדדים. צריכים לדבר חיובי, חיים ביד הלשון, זה 'כן' בידי האדם, זה אפשרי וזה חובה! ואם האדם מרגיש שזה מלאכותי ולא טבעי, זה סימן שהוא 'עקום ומעוות'. זה אומר שכל המושג של לעורר רגשות טובים כ"כ רחוק ממנו, זה מעיד כמה האדם הזה, מנותק מעולם בריא, זה סימן שהוא חייב לעבוד על עצמו, עם עצמו, במהירות רבה מאד.  מילים טובות פירגון, כל זה מעורר תחושה טובה, כל זה מעורר רגשות חיוביים.  הערכה על הטיפול בילדים, הערכה על ההורות הנפלאה, הערכה על הטיפול בענייני המטבח, בענייני הכביסה, הערכה על הקשבה שמקשיבים אחד לשני, הערכה על ההצלחה בעבודה, הערכה על ההצלחה בלימוד, הערכה ופירגון על היכולת לחוות חוויות משותפות טובות, הערכה על מתנות, הערכה על העזרה עם הילדים, הערכה על מה שלומדים ביחד, הערכה ומילה טובה על הטובה שהיא / הוא מסיעים האחד את השני. הערכה על כך שהיא נותנת לו את הזמן הלבד שלו, או הפוך הוא נותן לה. הערכה, הכרת טובה.  הערכה והכרת תודה על כך שטיפלו אחד בשני בזמנים שהם היו חולים. תודה והערכה על הזמן הנחמד שהיה עם משפחת המוצא, עוד ועוד, לפרגן לעודד לחזק.  כל אחד יכול להיות 'החכם' ולמצוא למה אשתו או בעלה הם לא טובים, עם מידות לא טובות, הם פועלים בצורה לא חכמה, הם לא יעילם, כל אחד יכול למצוא הרבה דברים בסגנון הזה. אבל מרכיב חיוני ומוכרח שיהיה זה לא לשים דגש על חסרונות אלא על יתרונות, זה לא אומר שלא נדבר על החסרונות, נדבר עליהן, אבל 'בזמנים' קבועים, בזמנים מסויימים, לא יותר מידי, לא 'סתם' באמצע היום. הניסיון לפתור 'בעיה' סתם באמצע היום, היא בעייתית, כי גם אם בסוף בני הזוג כן מסיימים את המריבה באמצע היום, מה שלא תמיד, קורה, אבל גם אם כן… עדיין, אם זה יהיה יותר מידי פעמים בני הזוג מרגישים וחווים את הקשר שלהם, כקשר 'כבד' מעיק וצריכים ללכת בין הטיפות כדי לא לפתוח שיחות קשות מורכבות ומעצבנות. הדגש ביום יום, לא אמור להיות 'ריגושים, לא! הדגש ביום יום, הוא שיחות נעימות ונחמדות של 'סתם' שגרה, זה מה שמחבר בין בני אדם, אנשים בטעות חושבים ואפילו מכורים לריגושים ואומרים, 'זה האחד, או זו האחת' בגלל שיש להם ריגושים, ריגושים זה נחמד ונעים, זה טוב ומעיד על כמה יתרונות בהחלט, אבל ריגושים לא מבטאים את שגרת החיים, שגרת החיים זה 'יום יום משותף' שגרת חיים של עשייה מחשבות רגשות מטרות משותפות, זו החברות.

אנשים טועים בטעות טעות חמורה הם בטעות, שופטים את השלום בית שלהם, על בסיס ריגושים, אם יש ריגושים זה אומר שהם במקום טוב, אם 'אין ריגושים' זה אומר שהם נשחקו והם במקום רע,הם חושבים שאם והיה ויש ריגושים, הם נמצאים במקום מעניין בריא טוב ומתאים להם. הם שופטים את הקשר – את השלום בית על בסיס ריגושים. הם מייצרים מערכות לא אנושיות לא אמיתיות – דמיונות.

דמיונות שמוכרים כל מיני תסריטאים וסופרים  – מציאות לא אמתית.

הרי אם היא הייתה אמתית ….שהרי אם היא הייתה אמתית – היא לא הייתה מעניינת בסרטים או בספרים. מייצרים ריגושים אשליות–  ועל בסיסם משווים את המציאות  לדמיון, ועוד הם מגדירים את עצמם – כ 'אנשים פתוחים'. הם לא פתוחים, הם חיים בדמיונות מייצרים בדמיון מציאות לא קיימת מתרגשים ממנה, אח"כ מרגישים פספוס למה אין להם מה שהם כ"כ מדמיינים, הצפייה לריגושים היא דמיונית והיא מהווה מערכת שפיטה של האדם את עצמו, את החויות שלו, את השלום בית שלו, את המשפחה שלו, מהו קשר בריא נכון איכותי יעיל יציב שאפשר להגיע בו גם לרגשות וכמו שכתוב בברכות של ברכת הנישואין אהבה אחוה שלום ורעות היחסי גומלין צריכים להיות על בסיס קשר של שגרה בריאה שגרה טובה. מדברים יחד אפילו על דברים שהם פחות חשובים. על הילדים, על הבית, על העבודה

על חוויות, על החלטות משותפות

השיח הוא לא – במאבקי כוחות – מי הגיוני ומי לא!

אלא השיח הוא ממקום של ביטוי וכבוד לצורך של כל אחד

לרגש של כל אחד מדברים על הילדים על הנכדים, ככל שיש יותר יחסי גומלין, יש יותר קשר, אפילו שיחסי הגומלין הם לא על נושאים חשובים. כך בונים אמון הדדי. כך סוללים את הדרך ל'ביחד'

נכון יש משבר, נכון יש קשיים מידי פעם, נכון יש אכזבות או רגשות שליליים מידי פעם. אבל השגרה – תנצח, השגרה של   -היום יום, זה הצורך האוטנטי הבסיסי בשגרת החיים, זה הצורך האנושי שאמור להיות, אלא שאנשים מתמכרים לצרכים לא יעילים לא נכונים ולא אנושיים, כמו שאדם מתמכר לאכילה, לחומרים לשתייה ועוד.

הוא מרגיש שהוא צריך את זה – אבל הוא לא נולד עם הצורך הזה

זה צורך שנוצר עם הזמן, זה לא צורך אוטנטי! זה צורך שהאדם יצר אותו במהלך החיים שלו. משביעו רעב, מרוב שהוא משביע צרכים הוא מרגיל את הגוף והנפש, שהוא רוצה צריך תלוי ואפילו מכור בצרכים האלה. כך הוא הופך למתמכר. לא שהוא צריך להיות כזה

לא שהוא נוצר כזה, אבל – ככל שעבר הזמן – הוא הפך להיות – יותר ויותר צריך תלותי ומתמכר, ואז הוא הופך את סולם הערכים שלו

סולם ערכים שופט שאומר, אם יש לי את מה שאני מכור – אליו – אני מאושר, ואם לא – אני לא מואשר, וכך האדם גם בעניין השלום בית

אם יש לו ריגושים, אם יש הקרבה קיצונית, אם יש וויתורים קיצוניים

אמירות שטחיות בסגנון של, אם הוא אוהב אותי הוא יעשה מה שאני רוצה, אם הוא אוהב אותי – הוא אמור להבין אותי… כ"כ הרבה שטחיות חוסר עומק, חוסר הבנה, ולמה זו אמירה שטחית?

ראשית מהי אמירה שטחית? אמירה שטחית היא אמירה שהיא לא מתייחסת למורכבות של החיים. כלומר הקשר בין שני בני אדם

יש את מה שהוא רוצה יש את מה שהיא רוצה יש את מה שהוא אומר שהוא רוצה ויש את מה שהוא לא אומר שהוא רוצה

יש מה שהוא רוצה לעזור וזה כל עוד זה גם מתגמל אותו מה נקרא מתגמל אותו, גם זה משתנה מזמן לזמן… הוא רוצה לתת

אבל אם הוא מרגיש מותקף ומואשם, אז הוא לא פנוי רגשית לתת כי הוא במצב רגשי של הישרדות, ולכן הוא לא יכול להקשיב, היא רוצה שהוא יקשיב לה, והוא לא מקשיב, היא אומרת – אם הוא אוהב אותי – הוא אומר להקשיב לי. וכאשר אנו נכנסים לפרטים, מתברר שהיא רוצה שהוא יקשיב לה – כמה קשה לה בשלום בית, כמה קשה לה אתו, כמה הוא לא בסדר אתה. והיא בנאיביות ממשיכה לאמר – אני לא מבינה למה בעל לא יכול להקשיב לאשתו. והיא גם מתלוננת – ובטוחה שהיא השופטת מהי זוגיות טובה, ולכן היא מאשימה אותו

כי היא השופטת הקובעת. ובכך היא נשארת במקום של 'מסכנות'

כי היא יודעת איך הקשר אמור להתנהל. היא מתעלמת מהצרכים שלו

מהיכולות שלו, מהפחדים שלו, היא מתעלמת מסגנון התקשורת שלה

מתעלמת מהתוכן שלה, ופשוט מסכמת את כל המורכבות הזו – בחכמה – בעיני עצמה. בעיני עצמה בלבד. למה בעלי לא מקשיב לי.

ואז היא מתלוננת שיש לה חיים קשים, היא מסכנה, למה היא סובלת, למה קשה לה לה היא לא מקבלת מה שהיא רוצה ואז היא אומרת, מה בסך הכל ביקשתי, טיפה  – טיפה שיקשיב לי… כך היא מעצימה את הכאב שלה, כך היא מגמדת את השטחיות שלה. ומכאן הדרך מהירה לאמר לאמא שלה כמה היא סובלת ולחמות להתווכח עם החתן, והינה אנו מגיעים לסגנון חשיבה שטחי – שהורס בתים

השטחיות הורסת ופוגעת בבני אדם

כמו שאנשים אומרים אם היית מאמין – לא היו לך חרדות

וזה כמובן שטחי כ"כ…למה? כי החרדות – זה לא פחדים אנשים חושבים שיש לאדם מחשבות – שיהיה רע בעתיד, ולכן אם תהיה להם אמונה, תן להם שיחת חיזוק, אמונה שהכל משמים, והם יהיו רגועים,  -אבל זה לא נכון, החרדה היא לא 'פחד' היא תכונה עמוקה של חשש של חוסר אונים של בהלה של צורך בוודאות, והפתרון הוא לא רק אמונה, בוודאי גם אמונה, אבל לא רק אלא גם תכונות נפש מסוימות מהותיות למען שיפור התחושה והשיגרה של האדם. ואכן האמונה היא התייחסות החיובית כלפיי העתיד

זה כן! אבל הבעיה שהם בכלל לא מבינים מה זה חרדה, חרדה – זו לא מחשבה – מחשבה שיהיה רע בעתיד חרדה זו תכונה עמוקה מאד של האדם מעין צורך חזק, תלות ואפילו פעמים דומה להתמכרות

התמכרות לשליטה – ש100 אחוז הוא ישיג בדיוק את מה שהוא רוצה

זו לא מחשבה, זו תכונה זו מידה, זו מידת ה'שליטה'

מידת השליטה על העתיד! ולכן לא מטפלים במידה רק על ידי אמונה

אמונה היא דחף לעבוד על המידה אבל היא לא עבודה על מידה

על מידה עובדים  – עם מידה אחרת. וכמו שהרמב"ם אומר

מי שהוא קמצן הוא לא עובד על עצמו – באמונה – שהכל משמים ואז הוא לא יהיה קמצן  – לא!

אלא הוא עובד על עצמו – שהוא מטפח מידה אחרת

מידה של פזרנות!!

הרמב"ם מגלה לנו – של על מידה ותכונה עובדים באמצעות מידה אחרת…

וכך יש לבני אדם – כ"כ הרבה תפיסות מעוותות – והם מתוסלכים – מאוכזבים למה הם לא פותרים את בעיות החיים שלהם

על ידי פתרונות שטחיים

ואז הם מגיעים למסקנה שכנראה – הם באמת עם חיים מסובכים וקשים, אולי הם מנחמים את עצמם שהם גלגול ותיקון של משהו שהיה חוטא גדול בדור הקודם…כי כבר אין להם דרך אחרת לראות למה הם סובלים. והם לא מודעים כמה הם מחפשים דרכים שטחיות לפתור בעיות עמוקות. אז נחזור לשלום בית

אנשים בטעות מגיעים למסקנה שיפוטית שאומרת

בשביל שלום בית,  צריכים בני הזוג שיהיו ריגושים גבוהים שיהיה מרתק שיהיה כל יום מעניין אבל זה לא כך.

הקשר בנוי, מדיבורים על השגרה על היום יום מניהול היום יום ביחד

יחד מחליטים מה אוכלים ארוחת צהריים או יחד מחליטים איך להתייחס לילד וגם אם לא מחליטים כל יום…אבל בגדול זה הוחלט בעבר וכיום אנו חיים בהחלטה מוסכמת איך אנו חיים בהווה עם ההחלטה שעשינו לפני חצי שנה… זה עדיין נקרא שאנו חיים בשיתוף פעולה פרגונים חוויות נחמדות מצחיקות משתפים בדעות האחד את השני תמיכה קבלת הרגשות והבנת הרגשות של האחר

זה לא אומר להגיע למסקנה שאם הוא מרגיש הרגשה אני חייב לשרת את הצורך או את ההרגשה אבל כן – ישנה מגמה חיובית…בגדול של הסכמות משותפות, שתופי פעולה בדברים הקטנים לדוגמא: האשה אומרת לבעלה – תעזור לי – עם אבא שלי… והבעל אומר, אני מאד רוצה לעזור לך יהיה לי קשה היום אפשר שמחר אני אהיה יותר פנוי יהיה לי קל יותר לעזור

אפשר גם מחר? כלומר – הבעל לא אמר לאשה – מה שאתה רוצה אני עושה והוא גם לא אמר – אני לא יכול הוא לא מפנה לה עורף

הוא מתייחס ברצינות למה שהיא רוצה ומרגישה

נותן לגטימציה להרגשה, ואחרי זה אומר את דעתו

את מה שהוא חושב כך הם משתפים פעולה בצרכים רגשות

אפילו שבסוף הוא לא עשה מה שהיא רוצה אבל הם הרגישו שותפות הם לא עשו יחד אבל כן הרגישו שותפות והפוך אם היא הייתה מבקשת  והוא היה אומר לה…  בטון כועס שאין לו כח והוא לא רוצה

אבל בכל אופן הוא יעשה… היא תעדיף שלא יהיה שתוף פעולה כזה… מדוע – בגלל שאפילו אם הוא עושה מה שהיא רוצה

אבל המחשבה שלה – היא מחשבה של 'הרגשה רעה'!! הרגשה של חוסר שותפות הרגשה של נפרדות פרשנות – שהיה אירוע של נפרדות שבעלה אומר לה, אני מבין אני רוצה לעזור אני עמוס היום אפשר מחר…הוא מראה שהוא רוצה שתוף פעולה בקצב ובזמן האפשרי מבחינתו וכך הם מגיעים לפשרות שמייצרות  – כבוד והדדיות. הקשר מתחזק דווקא בגישות הפשוטות בשיח הפשוט….בני הזוג נמצאים במכולת…הבעל שואל   -האם צריך לקנות גבינה והאשה אומרת…'אוי אני לא זוכרת…לא בדקתי לפני שיצאתי וזה לא רשום לי ברשימה… הוא אומר לה

'אין בעיה אני אקנה ליתר בטחון'… מה היה כאן היה כאן שיח חיובי!

לא אדישות אלא איכפתיות  אלא שיח פתוח

שתוף פעולה החלטות פשוטות יחד, היה יום קשה לבעלה בעבודה, היא לא מתעלמת…אלא בזמן נח מתקשרת לא יותר מידי זמן ואומרת, אני יודעת שהיה יום קשה היום תעדכן אותי לפני שתחזור כדי שאכין משהו טעים.  היא לא פתרה את הבעיות

אבל הוא מרגיש ומפרש – שלמרות הקושי יש משהו שחושב עליו האם פתרו לו את הבעיות? לא! אבל – כן – יש כאן שותפות!

שיתוף פעולה. כך בני הזוג יכולים לעשות פעם אחר פעם החלטות קטנות להתקרב אחד לשני החלטות קטנות משותפות.  בחירות קטנות לא להיות אדישים בחירות קטנות אבל אלה ה צעדים גדולים כך אותו דבר ילדים רוצים קשר עם ההורים שלהם, איך עושים את זה  בשגרה טובה! שגרה נעימה ביום יום – להכיר את החברים לדבר על החברים לדבר על הספרים שילדים אוהבים לקרוא לדבר על תחביבים לדבר על המאכלים הם אוהבים

לדבר אתם על כל דבר מהדברים שבשגרה. להיות שותפים בדברים הקטנים האלה ככל שיש שיח נעים סביב השגרה ככל שיש שיח נעים

סביב – השגרה היום יום ככל שיש שיח נעים סביב התחביבים מאכלים החדר המשחקים החברים עוד ועוד…

ככל שמדברים על 'הסתם' על השגרה על היום יום…על 'החוויות'…ככל שזה קורה יותר ויותר… כך כל בני הבית מתחברים …

ככל שההורים יודעים על הילדים ככל שהם מתעניינים בילדים השגרה

הצרכים הפשוטים – הם – הם המקשרים בין – בני  – בני המשפחה…כך גם נוכל יותר להיות בעלי ערך מוסף במה שקשור לערכים ורוחניות להשפיע עליהם יותר.  זו  המודעות – לבוא זה לקראת זה – לא להפנות עורך…להתעסק עם הארוחה הטעימה של הילד  לדבר על החוויה שהייתה לה בכיתה  לדבר על החברות שלה

אצל אנשים מבוגרים זה עלול להיראות הרבה 'סתם' אבל זו טעות זה החיבור ,  החיבור הוא ההתעסקות עם כל 'הסתם' הזה…ובעצם הוא לא 'סתם' כי הוא מחבר בין בני אדם  אם הוא לא מחבר בין בני אדם – הוא באמת סתם וזה בזבוז זמן… אבל אם זה מחבר בין 'בני אדם' שוב – זה כבר לא 'סתם'… זו המודעות לקשר מודעות למידע מודעות לצרכים ואם איכפת לילד ממה שקורה בחצרות של הרבנים או מחדשות אפילו שההורה – זה לא מעניין אותו הוא מסתקרן רק מערכים…זה נפלא –וכל הכבוד לו  וכן יירבו כמותו

אבל לש"ש הוא יורד לרמה של הבן / או הבת שלו  ומתעסק בצרכים שלו  ברצונות שלו  ובאמת – אפשר שזה אפילו לא נקרא יורד רמה

אלא הוא מחיה את הצורך הבסיסי  צורך שהוא גם חובה

צורך בסיסי בקשר עם הילדים שלו  והקשר עם הילדים עובר על ידי זה שמדברים על כל מיני נושאים שחווים יחד נושאים האדם יכול לחוות חוויה עם עצמו וזה יפה אבל האדם – כשהוא מתחבר לחברה

יש לו עוד צורך לחוות חוויות – לא רק לבד – אלא גם עם משהו אחר

וככל שהוא חווה את החוויה שהייתה מספר אותה מדבר עליה

עם בני המשפחה – הוא מחובר יותר לבני המשפחה… השיח על הצרכים והרגשות עם בני המשפחה  הוא מחבר בין האנשים

לא להפנות עורף לא להיות אדיש אלא להתעניין לאמר מילה טובה להתייחס להיות נושא בעול עם חבירו ולהיות נושא בחוויה טובה עם חבירו כך בין בני זוג – הבניין יהיה בניין עדי עד כך עם הילדים הקשר יהיה חזק ויציב  לא לאדישות  כן  – לחיבור – כן לחוויות משותפות!!!

וגם כן – לדיבור על חוויות שהיה לכל אחד בנפד  השיח מחבר

ככל שיש יותר חוויות חיוביות – זה כמו חשבון בנק רגשי   כל פעם שיש חוויות נעימות  שיש חוויות של שותפות  בני הזוג ממלאים את החשבון בנק שלהם  ואם יש מידי פעם משבר וקושי…

אז גם אם זו כעת חוויה לא נעימה…בכל אופן היא לא מזעזעת – מדוע? בגלל שיש רקע נחמד נעים וטוב…ככל שיש יותר חוויות רגשיות נחמדות נעימות לא צריכים שיא הריגושים

אבל  – כן ביום יום – יש שתוף פעולה, ככל שזה ישנו בשגרת היום יום… כך מתווספות עוד חוויות עוד תחושות נעימות… וכמו חשבון בנק רגשי…. ככל שיש יותר כסף בחשבון…. אז אפשר למשוך מדי פעם… ככל שיש רק הוצאות ואין הפקדות…המצב הרע גדל ויש ריביות רגשיות. כך מבחינה רגשית ככל שיש פחות חוויות חיוביות. אז כאשר יש משבר. הקושי הוא גדול הרבה יותר אבל אם יש כסף… אם יש כיסופים. אם יש חשבון רגשי אם יש שם הפקדות אז יהיה גם יותר בטחון –  יחסית… בתקופות היותר קשות… אם יהיה קונפליקט  או משבר גדול. ככל שהיו יותר הפקדות כך השלום בית פחות עתיד להתדרדר. אז נחזור לעניין המהותי  – להיות מודעים לכך שהרגעים הקטנים האלה הם חיוניים. למען הקשר האמון השגרה העמקת הקשר ככל שבני הזוג באים זה לקראת זה בשגרת החיים שלהם, מה שנראה 'סתם'…אבל הם מדברים ומתייחסים זה לזה לרגשות צרכים ודעות והמילה – מתייחס  – אין הכוונה עושה מה שהאחר אומר

אלא מתייחס  – מתעניין. אנשים בטעות חושבים שחופשה תשפר את השלום בית חופשה תשפר את איכות החיים הם מחפשים חופשה ניתוק מהשגרה וחושבים – שבזה יהיה שלום בית

זה נכון שיציאה מחוץ לשגרה יכולה להוציא את הזוג מחוץ לשגרה

אבל צריכים לזכור – הבעיה היא  – -לא  – המחוץ לשגרה…אלא הבעיה היא – השגרה בעצמה!!!  ולכן לצאת מחוץ לשגרה – זה נחמד  זה מרעננן אבל זה לא פות  פתרון זה כלים איך מתנהלים בחיי השגרה  איך מתנהלים ביום יום – איך מחלקים את העוגה הקטנה

לשני אנשים רעבים…היא רוצה והוא רוצה …

איך מגיעים לפשרות כאשר יש רצונות וצרכים סותרים…

אנשים חושבים בטעות גדולה חושבים ומצפים שהסוד להפיח חיים חדשים בקשר הוא לנסוע לחופשה… טיול בחוץ לארץ הוא מה שיגרום להם לשמחה. והם באמת יוצאים לחופשה…. מתנתקים מהשיגרה

ואכן נראה שמרגישים טוב יותר לפרק זמן מסוים… אבל כל זה עד מתי? עד שהם יחזרו לשגרה ליום יום… שימור הגחלת יהיה רק ע"י

הדברים הקטנים ביום יום… אם יש רגעים נחמדים מחוץ לשגרה, בחופשה בטיולים זה נחמד, אבל זה לא מעיד על כך שיהיה קשר בין השניים בימי השגרה. העדות לקשר בין השניים יהיה תלוי בשיגרה זו טעות בחשיבה ובשיפוט – שחופשה תחזיר את השלום בית… זו  טעות בגישה – הפתרון הוא אחר – פשוט צריכים להתחיל בדברים הקטנים. בני משפחה צריכים לדבר יחד

לעשות יחד חוויות משותפות. כמו להכין יחד אוכל, לשטוף כלים יחד,

לדבר יחד. להתעניין האחד בשני ביומיום בשיגרה מבחינה ערכית,

להתעניין במשפחת המוצא להתעניין בטעמים הקשורים לביגוד

לחברים בבדיחה ברעיון בסיפור בידיעה מרתקת ומעניינת מטרות משותפות.

 

האזינו לשיעור המלא: