סמוטריץ' צודק, אבל לא היה צריך לומר זאת בקול | בעד ונגד

שניאור כהן בדעה נחרצת – סמוטריץ' צודק, עלינו למנוע את הטבח הבא: אני מודה, כששמעתי את דבריו של בצלאל סמוטריץ', משהו בי נרעד. לא בגלל התוכן, אלא בגלל הדרך שבה נאמרו הדברים ובתזמון שלהם. להגיד בתקשורת, בזמן שמשפחות החטופים מדממות מכאב, שמיגור חמאס חשוב יותר מהחזרת יקיריהן – זה לא פחות ממסוכן. זה פוגע, זה מעורר סערה, וזה נותן דלק למי שמחפש לפלג אותנו. אבל, וזה אבל גדול, כשמתבוננים לעומק, אני חייב להודות: סמוטריץ' צודק. ואני אסביר למה.

בלב המלחמה הזו, שהחלה ב-8 באוקטובר כתגובה לטבח הנורא של חמאס, עומדות שתי מטרות עליונות: השמדת שלטון חמאס והחזרת החטופים. שתיהן, בלי שום ספק, הן עניין של פיקוח נפש. החטופים – עשרות אנשים חפים מפשע, שסובלים בתנאים מחרידים במנהרות עזה – חייבים לחזור הביתה. כל רגע שהם שם הוא צלקת על נשמתנו הלאומית. אבל, באותה נשימה, גם השמדת חמאס היא פיקוח נפש.

לא מדובר בסיסמה או באג'נדה פוליטית, אלא במציאות קיומית. חמאס עצמם לא מסתירים את כוונותיהם. הם אומרים זאת שוב ושוב, מפי פעילים צבאיים ומדיניים כאחד: "ניתן לנו הזדמנות, ו-7 באוקטובר יחזור". אם לא נשים סוף לשלטונם, נראה שוב חטופים, שוב נרצחים, שוב טבח.

 

השאלה הקשה, זו שסמוטריץ' העז לשים על השולחן, היא מה עושים כששתי המטרות הללו מתנגשות. כי כן, יש כאן סדר עדיפויות, ואי אפשר להתחמק מההכרעה. מדינת ישראל, כפי שמשתקף מהמדיניות שלה – ולא, סמוטריץ' לא ממציא כאן שום דבר חדש – קבעה שמיגור חמאס הוא המטרה הראשונה. לא כי החטופים פחות חשובים, חלילה, אלא כי ויתור על השמדת חמאס יבטיח, בוודאות כמעט מוחלטת, עוד סבבים של חטיפות ורצח.

כל עסקה להחזרת חטופים, כמו שראינו בשתי העסקות הקודמות, התקיימה כל עוד היא לא סתרה את המטרה הזו. ברגע שדיברו על סיום המלחמה כחלק מעסקה – ישראל אמרה "עד כאן". כי סיום המלחמה, כשחמאס עדיין בשלטון, הוא מתכון ל-7 באוקטובר נוסף.

אני זוכר את הימים שאחרי הטבח. אפילו בשמאל, אפילו בקיבוצים שנפגעו הכי קשה, דיברו על השמדת חמאס כאילו זה מובן מאליו. "אנחנו רוצים לראות מבארי את הים התיכון", אמרו שם, והכוונה הייתה ברורה: חמאס חייב להיעלם. אבל הזמן עושה את שלו. הכאב מתעמעם, הרגשות מתחלפים, ופתאום יש מי שמוכן להשלים עם חמאס בשלטון. זו טעות מסוכנת.

אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו: אם חמאס יישאר, הטבח הבא הוא רק עניין של זמן.

 

אז כן, סמוטריץ' צודק כשהוא אומר שמיגור חמאס הוא מטרת העל. החזרת החטופים היא מטרה קריטית, אבל היא משנית בחשיבותה. שתיהן פיקוח נפש, אבל הראשונה היא זו שתבטיח שלא נחווה שוב את ה-7 באוקטובר. ובכל זאת, הוא לא היה צריך להגיד את זה ככה. לא בתקשורת, לא בתזמון הזה, לא כשמשפחות החטופים שומעות ומרגישות שיקיריהן מופקרים. כי גם אם הוא צודק בעומק הדברים, המילים שלו היו כמו מכה בלב. ואת זה, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

ומנגד, עמדתו של מני גירא שוורץ: דעת התורה היא – 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה': היהדות לא משאירה מקום לספק: "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה". זו לא סיסמה, אלא עיקרון יסוד שמגדיר את סדר העדיפויות המוסרי שלנו כעם. יש גדול בתורה שחולק על כך שפיקוח נפש הוא הדבר הנעלה והראשון? התשובה היא לא. ההלכה ברורה – הצלת חיי אדם, במיוחד כאשר הוא נתון בסכנת חיים מיידית ומוחשית, היא המטרה העליונה. החטופים, שסובלים כרגע בתנאים מחרידים במנהרות עזה, נמצאים בסכנה כזו. כל רגע שהם שם הוא רגע שבו חייהם תלויים על חוט השערה. להגיד שמטרה אחרת, גם אם היא קריטית, גוברת על הצלתם, זה לא רק לערער על ההלכה, אלא גם לשכוח את הלב של מה שאנחנו כיהודים מאמינים בו.

ואדגיש זאת בצורה חדה: סמוטריץ' לא רק התבלבל, הוא שגה שגיאה של "בוק דאורייתא" – טעות יסודית שמפספסת את המהות של התורה. כן, הוויכוח על איך להחזיר שבויים הוא לגיטימי. ההלכה עצמה מכירה במורכבות של פדיון שבויים, ומתירה דיון על הסיכונים שבעסקאות כאלה, במיוחד כשמדובר בתשלום "יותר מכדי דמיהן" שעלול לעודד חטיפות נוספות. אבל זהו דיון טקטי, שאינו מעקר את היסוד של פיקוח נפש קודם לכל. אי אפשר להפוך את השולחן ולהגיד שהצלת חיי יהודי, שנמצא בסכנת מוות ממשית כרגע, היא משנית למטרה אחרת, גם אם זו מטרה חשובה ונעלה וקריטית להצלת חיי אדם בהמשך, כמו השמדת חמאס.

הטיעון המרכזי של סמוטריץ' ותומכיו הוא שהשמדת חמאס היא פיקוח נפש, כי אם לא נעצור אותם, נראה שוב טבח כמו ב-7 באוקטובר. אין מי שמזלזל בסכנה הזו. חמאס הוכיח שהוא איום קיומי, והצהרותיהם על כוונתם לחזור על הזוועות הן לא איום ריק. אבל יש כאן הבדל מהותי: הסכנה שחמאס מהווה היא סכנה עתידית, תיאורטית, גם אם סבירה מאוד. לעומת זאת, הסכנה לחיי החטופים היא מיידית, מוחשית, קיימת כאן ועכשיו. כל יום שעובר מבלי שהם משתחררים מגביר את הסיכוי שהם לא יחזרו בחיים. במשוואה הזו, ההלכה והמוסר היהודי ברורים: הסכנה המיידית קודמת.

 

אני לא טוען שצריך להתעלם מהסכנה העתידית. להפך, מדגיש שיש לפעול בשכל ובמאמץ מקסימלי כדי למנוע את הסכנה של חמאס גם בעתיד. אבל הדרך שבה מתמודדים עם האיום הזה לא יכולה לבוא על חשבון העיקרון הבסיסי: הצלת חיי אדם שנמצאים בסכנה מיידית היא תמיד המטרה הראשונה. זה לא אומר שצריך להסכים לכל עסקה, בכל מחיר, בלי שיקול דעת. זה כן אומר שסדר העדיפויות חייב להיות ברור: קודם כל מצילים את מי שחייו בסכנה עכשיו, ורק אחר כך מתמודדים עם סכנות עתידיות, גם אם הן משמעותיות.

המציאות, כמובן, מורכבת. עסקה להחזרת החטופים עלולה לכלול ויתורים שיחזקו את חמאס, כמו שחרור מחבלים או הפסקת הלחימה. כל ויתור כזה מגביר את הסיכון לסבב נוסף של אלימות. אבל כאן בדיוק טמונה הטעות של סמוטריץ': הוא מציג את המטרות כסותרות זו את זו, כאילו הצלת החטופים בהכרח תמנע את השמדת חמאס. זו הנחה שגויה. אפשר, וצריך, לפעול להחזרת החטופים תוך שמירה על הלחץ הצבאי על חמאס. אפשר לנהל משא ומתן קשוח, שממזער סיכונים, בלי לוותר על המטרה האסטרטגית של מיגור האיום. אבל להגיד שהשמדת חמאס קודמת להצלת החטופים זה כמו להגיד שמותר להקריב חיי אדם עכשיו כדי למנוע סכנה עתידית. זה לא רק לא מוסרי – זה גם לא הכרחי.

לסיכום, סמוטריץ' אולי התכוון להציג תמונה אסטרטגית, אבל הוא שכח דבר אחד: הלב של התורה. פיקוח נפש הוא לא סתם ערך אחד מיני רבים – הוא עיקרון על. פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה יום הכיפורים. החטופים הם לא נתון במשוואה, הם בני אדם, חלקם יהודים, שחייהם תלויים בנו. להציב מטרה אחרת, גם אם היא חשובה, מעל הצלתם, זה לא רק לפספס את המהות של היהדות, אלא גם להסתכן באובדן האמון של הציבור במנהיגות. כן, צריך להילחם בחמאס בכל הכוח. כן, צריך למנוע את הטבח הבא. אבל אי אפשר לעשות זאת על חשבון אלה שסומכים עלינו שנסתער למענם עכשיו. כי בסוף, מה שמגדיר אותנו כעם הוא לא רק היכולת להשמיד אויבים, אלא היכולת להציל את שלנו, בכל מחיר.