הגלים כמעט והטביעו את כולם; לפתע נרתעו

רש"י בסוף פרשת שלח בפרשת ציצית (טו מא), כתב רמזים ורעיונות נפלאים שמקשרים בין יציאת מצרים לבין המצווה של ציצית.
הפסוק אומר: 'על כנפי בגדיהם' אומר רש"י, זה כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים, 'על ארבע כנפות' ארבע כנפות כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמר והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.
שמונה חוטים כנגד שמונה ימים מאז יד בניסן, היום בו שחטו את הע"ז של המצרים, הטלה, עד שאמרו שירה על הים
כנגד שמונה ימים יש לנו שמונה חוטים
זמן תחילת היציאה ממצרים היה ביום י"ד ניסן, עצם המציאות שלקחו בני ישראל את השה שהוא אלהי מצרים, ולשחוט אותו, לשחוט את אלוהי המצרים לעיניהם, זו תחילת היציאה ממצרים.
ונוסיף לכך שהריח של 'הצלי' היה בכל ארץ מצרים, וגם העצמאות היו מפוזרות בלי שבר שיהיה ניכר זה תחילת תהליך הגאולה.
ואכן גם לדורות כך אנו רואים, שאיסור אכילת חמץ מתחיל מיום שחיטת הפסח שזה י"ד בניסן שמונה ימים לפני קר"ס.
יש להשבית את החמץ, מערב פסח עד שביעי של פסח = שמונה ימי איסור חמץ.
התורה אומרת על הפסח שהוא שבעה ימים, ושביעי של פסח, הוא היום האחרון
אבל רש"י מוסיף עוד מהלך, שמיום שחיטת הפסח, זה יד בניסן, ישנם שמונה ימים.
ולכן שמונה חוטים
רש"י מגלה את זה בסוף פרשת שלח, בפרשת ציצית

מהי משמעות הדברים, מה העומק?
מה הקשר בין הציצית לבין יצי"מ?
ממצרים הוא במצות 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'
התורה אומרת כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אומר רש"י מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל והמצריים נמשלו דווקא לסוס שהוא סמל של התאווה, כך אמרו חז"ל בגמ', וגם כמו שכתוב בירמיה 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'
בגמ' כתוב ששה דברים נאמרו בסוס, ואחד מהם שהוא להוט בשטות זה – בעניין התאווה
הנמר מסמל על העזות והאריה על הגבורה
והסוס הוא סמל על יצרא דעריות
וזהו אות הקלון של מצרים
הפסוק בשיר השירים אומר: 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי'
כמו הסוסים שבשגעון רצים אל תוך הים…הסוסים של המצרים… הסוסים רצים לתוך הים, עם כל מרכבות הברזל, כך 'דמיתיך רעייתי'
כך הוא חשקם של המצרים בעניין התאוות, ומשם בנ"י יצאו, כתוב על בנ"י ותמלא הארץ אותם, הארציות מלאה את ליבם, התאוות מלאו את הלב של בני ישראל.
ואמרו חז"ל בגמ', אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
המצרים עוררו בעם ישראל את התאוות, וכעת אנו צריכים 'להמיר' את התאוות, מעריות לתורה.
לכן האומה המצרית נקראת כמו אמא שיצאנו ממנה 'גוי מקרב גוי' כי היינו שם מאתיים ועשר שנים כדי שיהיה לנו את החלק הזה של תוקף התאוה כדי שנזכה להיות בבחינת ריש לקיש, את כל תאוותו המיר לתורה, 'חילך לאורייתא'.
ולכן כשהקב"ה רוצה לדמות את ישראל לענין נאה הוא מדמה אותנו לסוסתי ברכבי פרעה
'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי'
כמו הסוס, מלא בתאוות אבל את התאווה כמו ר"ל מכוונים ללמוד התורה
הסיבה שירדנו לגלות מצרים לפני שזכינו לקבל תורה כי שם הוא מקום התאוות המזוהמות הגופניות, וככתוב ברש"י בפסוק כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, שארץ מצרים היא ארץ מזוהמת יותר מכל האומות, ושם היינו 'מעוברים' גוי בקרב גוי ומהי משמעות הציצית?
להילחם נגד תאוות הגוף, ולא לתור אחר העיניים, משמעות הציצית, היא 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.
לשמור על מחשבות הלב ועל העיניים.
המצווה הזו, היא מסמלת על הניתוק הגמור מה'אמא מצרים'
יש כמה שלבים עד שהעובר נפרד מאמו ונעשה מציאות בפני עצמו.
הנביא יחזקאל מדמה את יציאתנו ממצרים כמו שלבים של הולדה:
מוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ …
והיו שלבים באותה הולדה של ישראל ממצרים בשלב הראשון התחילו מכות במצרים, אז התחילו חבלי הלידה, בראש השנה בטלה עבודה מאבותנו במצרים, ביד ניסן מתחיל תהליך של יציאת ראש העובר כאשר מקריבים את הע"ז של המצרים.
בקרי"ס היה השלב של חיתוך השליה, ההולדה היתה בכמה שלבים, והשלב האחרון היה 'ויושע ה' ביום ההוא', שנושע ונמלט מאמו, וכאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם, וכל אחד ראה את המצרי המזיק והפוגע בו, ' גוסס' על שפת הים, באותה שעה נפרדנו מהם על האירוע הזה, על השלימות הזו, יש לנו את מצוות ציצית, כי המצרים הם אומנים בתתורו אחרי לבבכם, הם ערות הארץ
כנגדם, ישנו הצווי 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', ומאז בנ"י מייצרים צדיקים, כמו כפלטי בן ליש שמפטפט ביצרו, רבי מתיא בן חרש שמעוור את עיניו כדי שלא להכשל
באבות דרבי נתן פרק ט"ז יש מעשה נורא ברבי עקיבא שהיה לו נסיון כמו יוסף הצדיק
מסופר שפעם רצו לתת לחפץ חיים משקפיים, ואמר שאין לו צורך בהם שהוא לא רוצה לראות מה שנעשה מרחוק, וכן היה אומר שהחלונות נעשו להכניס אור ואויר לבית, אבל לא נעשו להסתכל דרכם לרחוב, ואם מסתכלים בחלון לרחוב נעשה חושך בבית.

 

בנ"י שקעו במצרים ובכל אופן, יש להם כח להתגבר על היצה"ר, איך?
פלא, פתילי הציצית הם המעידים שיש ליהודי כח להתגבר על יצרו
כך אפשר להבין מה שכתוב בדעת זקנים לבעלי התוספות שאמר המלאך לים שיבקע לפני בני ישראל שיש להם ציצית מלפניהם ולאחריהם…
מידת הדין אמרה שהים לא ייבקע בפני בנ"י…
אבל כשנראית הציצית, המצווה העתידית שיקבלו בנ"י, אז כן אפשר שהים ייבקע לפניהם
כן אפשר להיפרד מהמצרים
כך הושלמה הלידה.
תחילת ההולדה היתה בי"ד ניסן כששחטו את פסחיהם לעיניהם במסירות נפש
ועד למסירות נפש ביום השמיני 'דבר אל בני ישראל ויסעו', שם זכו לשלימות ההולדה
כעת אפשר להלביש אותנו בציצית ולהזהיר אותנו שלא לתור אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
כנפי הציצית ככנפי הנשרים שיהודי יכול להתרומם מתאוות עוה"ז
בפרשת שלח כתוב בדברי רש"י בפרשת ציצית, 'על כנפי בגדיהם כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים' , מה שייך ענין כנפי הנשרים שיצאו בזריזות ממצרים מרעמסס לסוכות בשעתא חדא, לענין כנפי הציצית?
בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב:
ואשא אתכם על כנפי נשרים, הכוונה היא על עננים כמו על כנפי נשרים, מרעמסס ואביא אתכם למקום בית המקדש לעשות שם את הפסח, ובאותו הלילה החזרתי אתכם לרעמסס, ומשם קרבתי אתכם ללמוד תורתי.
תרגום יונתן מפרש את הפסוק בדרך מחודשת ולפירושו בני ישראל התקבצו ברעמסס ביום י"ד בניסן –
ומשם לקחם ה' על גבי עננים כמו על כנפי נשרים להר המוריה שבארץ ישראל ושם שחטו והקריבו את הפסח, ועוד באותו הלילה השיבם ה' לרעמסס.
ולמחרת הוציאם ה' ממצרים – מרעמסס, בשביל לקרבם ללמוד תורת ה' בהר סיני
לדברי תרגום יונתן בני ישראל כבר היו בארץ ישראל בליל ט"ו בניסן, והקריבו שם את הפסח, ולמחרת אמורים היו לצאת ממצרים בדרכם לא"י.
ובכל זאת הוחזרו למצרים כי עדיין לא היו ראויים להיכנס לארץ!

פנימיות דברי הפסוק 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' הוא שבני ישראל יכולים להתרומם מעל כבידות החומר
כלומר במצוות ציצית יש זכרון ליצ"מ, כמו כנפי הציצית, מזכירים את הכנפי נשרים, בנ"י יצאו ממצרים והקב"ה הרים אותם כמו הנשרים המגנים על צאצאיהם, מה עומק הרעיון? אומר הערבי נחל רעיון נפלא.
הדימוי בין כנפי בגדיהם לכנפי נשרים, שבגד רומז לחטאים, מלשון בגידה, כל כנפי בגדיהם, על כנף הבגד אנו שמים ציצית, פתיל תכלת
כנפי בגדיהם רומז לכנף של החטאים, של הבוגדים, עליהם יש להניח פתיל תכלת הדומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד!
וזה מה שכתב רש"י, שכאדם מחזיק את כנף הבגד יש לו לתת על לבו את ענין ה"כנפי נשרים"!
שאף מתוך כנף הבגד – מתוך התחתית של הבגידות והחטאים, יכול להתחדש כנשר נעורים, וכמו שנשא אותנו הקב"ה על כנפי נשרים ממ"ט שערי טומאה!
וזה הדימוי בין כנפי נשרים לכנפי בגדיהם
שבהתבוננות בכנפי נשרים שיצאנו ממ"ט שערי טומאה, יכול לצאת ממצב של בגידה בהשם, כי כל בגידה היא רק ב'בגד' כמו בגד שאפשר להחליף.
כל האומות נמשכים אחר החומר הגשמי, יהודי יש לו ציצית והם לו ככנפי נשר שיכול לרומם אותו, כך 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'
אדם רגיל לא יכול להתרומם מהחומר כי אין לו את כנפי הנפש אבל היהודי שגם הוא יש לו גוף גשמי, יכול להתרומם וזו הציצית היא מסמלת את ה 'לא תתורו' = כנפי הנפש שמתרומם וגם תיבת 'נשרים' בגימ' 'ציצית',
הציצית מזכירה לאדם שיש לו כח ויכולת לקיים 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'
וכן ביאר הטור בתחילת או"ח 'יהודה בן תימא אומר הוי קל כנשר' היינו זריזות העיניים לסלקם מן הרע ולהוליכם אל הטוב….
דווקא כמו הנשרים, כמו שכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים.

ועוד אומר המהרח"ו, שיסוד המים רומז על התאוות יש אש רוח מים עפר, המים זה יסוד התאוות, קריעת ים סוף הוא הכח היהודי לבקוע את התאווה.
וזה עומק ענין טביעת המצריים בים, שהם טובעים בים התאוות, הם בקשו לגזור על ישראל להשליך כל זכר לים כלומר להשפיע משיכה לתאוות ודרשו חז"ל עה"פ 'כי בדבר אשר זדו עליהם',
המצרים השליכו את הזכרים לים, ליאור לתאוות,
בנ"י לפני ים סוף, אז ביקש הים לבלוע גם את בנ"י ביקש הים לבלוע גם אותם
עד שבא הקב"ה והושיעם, אותה שעה היתה ההולדה בשלימות, יצאנו ונבדלנו לגמרי ממשיכת זוהמת ערות הארץ, וכבר יכולים אנו לקיים 'ולא תתורו', ולכן 'הים ראה וינס', מה ראה, ארונו של יוסף.
שבתוך כל נפש מישראל ראה את זכות הטלית והציצית שבכנפי בגדיהם, שזה הטלית 'יפרוש כנפיו עליהם ויצילם כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף', כמו שהנשר מתרומם בכנפיו למעלה למעלה, הציצית מזכירה להיות קל כנשר ולשמור על העיניים והמחשבות קדושת הציצית שומרת על האדם מהנסיונות הקשים ביותר

כמו שכתוב בגמרא מנחות
ארבע ציציות מקיפות אותו שאם יבוא לשכוח עבודת ה' בהיותו טרוד בהבלי העולם באים הציציות וטופחים על פניו לזכור את עבודת השם.
כמו שנעשה באותו תלמיד שהלך לעבור עבירה הציציות טפחו על פניו כארבעה עדים ומנעוהו וקבל שכרו = 'באו ציציותיו וטפחו לו על פניו'.
האדם חשב לבד שהוא – אין לו כח להתגבר על היצה"ר ואז מצוות הציצית הזכירה לו שיש לו כנפי נשרים… וברח משם…

זהו הביטוי של שמונת חוטי הציצית…

תחילת ההולדה בי"ד ניסן לקחנו צאן ושחטנו לעיני המצריים, ועדיין בנ"י לא היו בטוחים, והיו כתות שאמרו 'הלא טוב לנו עבוד את מצרים' שזה היה כמו 'מקשה לילד', לא רצו בנ"י לצאת ממצרים, עדיין רצו להיות 'העובר'.
עד שמסרו נפשם לקיים 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ונכנסו במסירות נפש לים, וכך נתעלו למעלה מדרכי הטבע
נחשון בן עמינדב קפץ למים במסירות נפש, וכשבאו מים עד נפש, שהוא היום השמיני למסירות נפש הראשון די"ד ניסן, בשעה זו נבקע הים ונושעו בתכלית השלימות, קבלו כח להתרומם למעלה מדרכי הטבע
יוצא ששביעי של פסח הוא יום שמיני למסירות נפש הראשון די"ד ניסן…

בני ישראל לא זכו ביציאת מצרים לכח הרוחני לקיים 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', אז עדיין היה באמצע תהליך הלידה ממצרים, רק בשביעי של פסח יצאנו בשלימות…
ביום השביעי הפכנו ל'אנשי שמונה'…
היום השמיני הוא מעל הטבע, מעל דרכי ההגיון הרגילים, המהר"ל מבאר שזה הטעם שיש ז' מצות לבני נח כי אין להם אפשרות לשבור את מספר שבע, ומצות בני ישראל הציצית שקולה כנגד כולם ולה ח' כנפיים, ובגימ' תרי"ג, היינו חלק מאומה השייכת לשבעה, וכשנקרע הים הפכנו לבני שמונה ויושיענו ה' ישועה שלימה

ואכן הים ראה כוחו של יוסף הצדיק לנוס ולהתגבר על יצרו כמו שכתוב 'הים ראה וינס' מה ראה? ראה את הכח על טבעי להתגבר על יצר זה, = הוא יוסף הצדיק שעוד בהיותו בתוך מצרים שבר לגמרי את הטבע והתגבר על יצרו,

בזכות וינס ויצא החוצה

נשמרו בני ישראל ולא נתערבו בין המצריים

בהיותנו במצרים 'כמעט נעקר העיקר הגדול ששתל אברהם אבינו' כלשון הרמב"ם בפ"א דע"ז, כי נפלנו להיות גוי בקרב גוי כעובר ירך אמו
עוד הסבר, האדם סובל מתאוות, מקשיים אומר הרמב"ם היצרים תופסים את האדם רק אם מוחו פנוי מהחכמה…וכתוב בקרי"ס.
'וברוח אפיך נערמו מים', תרגם אונקלוס 'חכימו מיא'.
מה ענין חכמה למים?
המים מסמלים את התאוות, (העפר את העצלות הרוח את הכבוד האש את הכעס והמים את התענוג ותאוות)
עיקר ההתגברות על תאוות עוה"ז הוא ע"י חכמה, וכמ"ש הרמב"ם שאין התאוה מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, וכמובן אין הכונה לחכמות כימיה ומוזיקה, אלא רק חכמה הקדושה
היצרים הם חזקים, אבל היצרים הם נוצרו לרומם אותם, איך על ידי אנרגיה של לימוד תורה.
'חכימו מיא', הוא נמצא בתוך הים, ים התאוות אבל למה הוא לא שוקע, אפילו שיש לו גם יצר הרע וחומר גשמי והוא עשוי מבשר ודם, אעפ"כ מדבק נפשו באהבת ה' ותורתו, ושומר על גדרי התורה ומקיים הוראת גדולי ישראל. עי"ז זוכה לחבר ולהעלות כל תאוות העריות לאיילת אהבים ויעלת חן, וזהו 'חכימו מיא'.
'חכימו מיא', תשוקה ללימוד תורה, לימוד תורה בעיון.