בימי הספירה אנו מתקנים את נפש האדם שבוע ראשון מתקנים מדת החסד, שבוע שני מדת הגבורה וכו עד שבוע אחרון מדת המלכות.

הסדר הוא חסד גבורה תפארת הוד נצח יסוד מלכות, מלכות זו הדרגה התחתונה, לכאורה היינו צריכים להתחיל ממידת המלכות ורק אח"כ לעלות ליסוד…עד שעולים לגבורה ואז לחסד…זה היה אמור להיות הסדר.

הסביר את הדברים בספר ערוגת הבושם.

על בסיס קושיית האור החיים הק' בתחילת פ' במדבר.

'במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני'.

מדבר סיני הוא מקום גדול, אהל מועד הוא ענין קטן, כלומר הפסוק מתחיל עם הגדול – המדבר, ואח"כ עובר לקטן – למקום, לאוהל מועד, זה לגבי המקום שהפסוק מתחיל בגדול, ואח"כ ממשיך בקטן.

אבל אח"כ שהפסוק מדבר ב'זמן', הוא מתחיל 'באחד לחודש השני' חודש שני זה אייר ,אחד לחודש השני, זה א אייר.

לכאורה היה צריך לאמר בחודש השני באחד לחודש

כלומר להתחיל מה'גדול' החודש השני, ואז לדבר בעניין הקטן, אחד לחודש השני.

כלומר אומר האור החיים הק' הייתה אמורה להיות עקביות בפסוק, קודם מקום גדול – המדבר ואז מקום קטן, אוהל מועד וכן לגבי הזמן, חודש שני העניין הגדול ואח"כ אחד לחודש, זה העניין, הזמן הקטן בחודש השני.

ותירץ האור החיים הק', המדבר הגדול, הוא לא 'הגדול', הוא הקטן, הדבר העניין הגדול המקום 'הגדול' זה אוהל מועד, זה ה'גדול'! המדבר זה מקום גדול, אבל במהות, במשמעות, אוהל מועד הוא גדול מהמדבר, לכן המדבר קודם לאוהל מועד.

נמצא שהפסוק הקדים את 'הקטן' לפני הגדול.

המושגים שלנו מעוותים, ומדוע? כי סולם הערכים שלנו מיישר את עצמו לפי אמת עיני הבשר ולפי הרגשות של האדם העיניים הרגש והלב מתרגשים מ'עניין' גדול, יותר מאשר אוהל מועד, מקום קטן.

העיניים שלנו קובעות ומעריכות לפי מערכת חשיבה שמטעה מערכת חשיבה שהיא מוגבלת לרגשות של האדם, מערכת שקובעת שפה וערכים על בסיס החושים והתרבות של בני אדם.

וכך המח של האדם לא חודר אל תוך המהות והמשמעות של העניין.

כושר הראייה והחשיבה של האדם משתנה בגלל רגשות ותחושות של בני אדם.

לדוגמא, כשאמרו רבותינו איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות ד א) או איזהו גיבור הכובש את יצרו

איך רוב האנשים מסתכלים על הדברים, הם אומרים, באמת העשיר זה מי שיש לו הרבה כסף אלא בגלל שאין להרבה, כסף רב, לכן אין ברירה ויש עוד עשיר, מיהו 'העשיר בחלקו', אם נשאל משהו מה אתה מעדיף להיות עשיר עם חשבון בנק גדול, או עשיר השמח בחלקו, מה יעדיף האדם? רוב האנשים יאמרו הם רוצים להיות עשירים, ואם לא אז לפחות…איזהו עשיר השמח בחלקו.

גם כשמכירים אנו כי כבישת היצר היא גבורת הגבורות גם כאשר הבנו שהשמחה הגדולה היא של העשיר השמח בחלקו, בכל אופן, כשרואה האדם את האדם המתגבר על יצרו או את איש הצבא העטור בפרסים, את מי הוא יכבד יותר…

אמנם אין לך עושר גדול מן השמחה במה שחננך השם כאשר אם כשנגלגל שיחת רעים ונבוא לכדי התבטאות לבטא אנשים עתירי ממון אותם אנו נגדיר כמו 'העשירים' באמת. אך האמת היא לא מה שבני אדם אומרים, האמת היא שהמדבר הוא מקום גדול והמקום הקטן אוהל מועד הוא המקום היותר גדול!!

לא בשטח אלא במהות במשמעות

הגדול המדבר הוא הקטן, והקטן אוהל מועד הוא הגדול!

מתחילים מהקטן אל הגדול…

אבל לוקח זמן לאדם לפקוח את העיניים ולשנות תפיסה לוקח זמן לאדם להודות שהוא רואה את המציאות בזווית ראיה מגבילה.

הוא חושב שהוא עושה חסד, אבל אם נעמיק בדברים נשים לב, שהוא לא כ"כ עושה כמו שהוא היה יכול לעשות

הוא מתגבר על יצרו (גבורה) אבל בהרבה מקרים הוא מותר לעצמו וכך בכל המידות שלו.

יש לאדם זווית ראיה, אבל בימי העומר יכול צריך וזו זכות לאדם לשנות את זווית הראיה שלו…שינוי המידות זה שינוי זווית הראיה, להיות השמח בחלקו זה לשנות את זווית הראיה לייחס חשיבות לגיבור האמתי זה לשנות זווית ראיה, מכאן אל ימי העומר.

אומר ערוגת הבושם, בימי העומר אנו מתקנים ומשפרים את האופי והאישיות שלנו.

התיקון מתחיל ממידת החסד, ואנו עולים בקודש,

מתחילים ממידת החסד אח"כ הגבורה, אח"כ התפראת עד המלכות

כותב הערוך השולחן עיקר הספירה זו הכנה למתן תורה והקב"ה צוה להביא קרבנות בתחילת המנין מעומר שעורים ובסוף מחטים, וזה מלמד אותנו שבלי התורה אנחנו כבהמות נדמה, שמאכלם שעורים, כמו שאמרו בסוטה שקרבן סוטה הוא משעורים, היא עשתה מעשה בהמה לפיכך הקרבן הוא מאכל בהמה.

"וכשקבלו התורה הוי דמות אדם לכן קרבנם מן החטים מאכל אדם."

כלומר אנחנו עוברים תהליך מקרבן העומר, שעורים, ומסיימים בשבועות עם חטים

ספירת העומר היא הכנה למתן תורה, שלכן מיד בסיום הארבעים ותשעה יום של ספירת העומר בא חג השבועות – מתן תורה.

המשמעות של עומר זו גם השתעבדות כמו להתעמר במשהו לשעבד אותו, ספירת השיעבוד אל הקב"ה.

הפסוק אומר: "תספרו חמישים יום", אף שסופרים רק ארבעים ותשעה יום, כי על ידי זה שסופרים ארבעים ותשעה יום – שעל ידם ממשיכים את מ"ט שערי הבינה – נמשך ביום החמישים, שער החמישים – ענין מתן תורה

עבודת ספירת העומר היא תיקון המדות, לכן סופרים ארבעים ותשעה יום, "שבע שבתות תמימות", כדי לברר את שבע המדות, כי כל מדה כלולה מכל השבע, ולעשותן תמימות. כאשר האדם משלים את עבודתו בבירור המדות נותנים לו מלמעלה ענין זה של תורה.

ימי ספירת העומר הם הכנת הנפש לקבלת התורה, כי כל עוד לא נתתקנה נפש האדם נאמר על נפש האדם

'וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ'.

בהתחלה חושב האדם שהוא 'די מושלם', לאדם לא נעים לשמוע שיש לו משהו לתקן, הוא מרגיש רע, קשה לו לשמוע שהוא לא מושלם, הוא אומר לעצמו, מה ביני לבין הצדיק, לא הרבה, אני אדם טוב אני לומד שאני יכול אני אוהב לעשות טוב, וגם הוא, אין הרבה פערים…אנו לא כ"כ שונים, נכון הוא צדיק כי כולם מכירים אותו ואני לא צדיק כי אף אחד לא מכיר אותי ואין לי חסידים, אבל בגדול, אני אדם די גדול ומיוחד, אלא שהצדיק הוא קצת יותר ממני.

הוא יודע את כל הש"ס ואני מכיר חצי ש"ס.

בסדר בכמות הוא יותר ממני…

כתוב בספרי המוסר והחסידות, כשאדם נמצא במצב מקולקל, הוא מרגיש את עצמו מצוין, הוא לא אומר לעצמו, שיש לו הרבה חסרונות, אלא רק …קצת. באמת ב'חסד שבחסד' הוא לא מושלם, זה היום הראשון של מידת החסד…בזה הוא לא מושלם, בגדול הוא כן אדם טוב הוא חושב טוב על הזולת, הוא אוהב לפרגן לעודד ולחזק אלא שהוא באמת לא תמיד חושב איך להיטיב לזולת באופן מושלם, ולכן הוא הוא צריך לספור את החסד שבחסד…הוא מוכן לתקן, הוא לא רואה הרבה חסרונות, אבל קצת יש, הצדיק יודע שיש עוד הרבה מאד לשפר כמ"ש בנועם אלימלך בלקוטי שושנה שהצדיקים תמיד יושבים בפתח האהל כי בטוחים שעוד לא התחילו להכנס בשערי העבודה, והאיש הפחות בטוח שאין בינו לבין הצדיק הגמור הרבה הבדל

בשלב הראשון האדם מוכן לשמוע שהוא צריך לתקן את החסד שבחסד. משמעות החסד שבחסד זו היכולת להיטיב לזולת, ואמנם מרגיש האדם שלם, אבל להעניק לזולת תמיד יש מה 'קצת' לשנות והוא מוכן לבחון את עצמו…

האם הוא מעניק לאחרים, האם הוא פוגש הרבה את הקמצנות בחיים שלו, האם הוא שם לב שהוא אנוכי וחושב על עצמו הרבה בחיים שלו, הוא רואה שהוא מתקשה להכניס אנשים אחרים לחיים שלו, הוא חושש להעניק ולהתאכזב ולהיפגע לא לקבל בחזרה, הוא חושב להיות נותן שמא ייפגעו בו ולא ייתנו לו בחזרה, הוא שם לב שהוא חושב הרבה מדי על עצמו, הוא מוכן להודות שהוא מעניק לאחרים, אבל כשהוא מעניק להם הוא כובל אותם שהם 'חייבים' לו או שהם יהיו אסירי תודה כלפיו.

והוא נפתח קצת לעשות שינוי, אחר כך אחרי שהוא היה מוכן לעשות חשבון קטן עם עצמו, ולבדוק את עצמו, הוא מוכן גם לבחון את עצמו ביום השני.

גבורה שבחסד, הוא מוכן לבדוק האם הנתינה שלו היא מוגזמת האם הוא נותן מה שטוב לו והוא לא מוכן לצמצם את הנתינה שלו ולמקד אותה במה שטוב לאחר לקבל.

האם יש לו אהבה חונקת הוא אהבה מכבדת, האם יש לו חסד אבל יותר מדי או חסד מפרגן ומעניק לזול את הכבוד הראוי

האם הוא אוהב את הילדים שלו, או שהוא רק רוצה להסיר את רגשות האשמה שיש לו והוא מעניק ומפניק בלי ביקורת.

כמה שאדם סופר ומתקן, נפתחים עיניו להבין שעוד מדה עדיין אינה מתוקנת.

לאחר שתיקן החסד הוא משכיל להבין שגם מדת הגבורה שבנפש אין שלימה, עד שמגיע ביום מ"ט הוא מבין שהוא צריך להיות פתוח ולתקן עוד ועוד, ביום האחרת הוא מתקן את 'המלכות שבמלכות'.

משל לבגד שנתלכלך מאד לא רואים כתמים קלים כי כולו בוץ וטיט, רק כשמתחילים לכבסו ולנקותו אזי רואה מה עוד יש לתקן כמה וכמה עניינים

וכ"כ התפארת שלמה שכשאדם עולה מדרגא לדרגא, מרגיש בנפשו שהוא באמת יורד מדרגא לדרגא, וזו עצמו עלייתו, ככל שהוא עולה הוא מבין כמה עוד הוא יכול לעלות ככל שהוא עולה הוא פתוח לעוד אפיקים עוד ממדים עוד יכולות ככל שעובר הזמן, הוא מבין שהוא יכול להתעלות עוד ועוד.

ככל שמתעלה האדם הוא מגלה עבודת השם באופן חדש וכך הוא לומד להכיר שהוא יותר רחוק ממה שהוא חשב בעבודת השם.

וכמו שכתב הנועם אלימלך, אאע"ה כשהוא בן מאה הוא עדיין יושב בפתח ועוד לא מרגיש את עצמו שנכנס למדה אחת טובה

כתוב על אאע"ה והוא יושב פתח האוהל כתב הנועם אלימלך, היינו אף שהי' צדיק גדול אעפ"כ החזיק עצמו בהכנעה גדולה שעדיין יושב בפתח והתחלת הקדושה וזו ההכנה לקבלת התור, כך הוא נהיה יותר מוכן לקבל תורה ע"י שפלותו והכנעתו שעדיין לא התחיל לתקן.

וכמ"ש הקדושת לוי 'משה קיבל תורה מסיני' משה רבינו החזיק עצמו שהוא באמת נמוך מכל האדם אשר על פני האדמה, בחי' הר סיני הקטן מכל ההרים, משה רבינו הידר באלו המחשבות וההרהורים.

למד משה רבנו מסיני לבחון ולבדוק את עצמו

בתחילת ימי הספירה נדמה לאדם 'שהכל טוב'…

אבל ככל שאומר האדם כל לילה 'וטהרנו מקליפותנו ומטומאותנו' כך הוא נעשה פתוח לתקן ולעלות יותר, ויותר.

הפתיחות והגמישות לשינוי היא נרכשת בתהליך הדרגתי, וזה נפלא! אבל אז האדם רואה שהוא בהתחלה בהתעלות ואז בנפילות, ואולי האדם לא יצליח להגיע לשבועות לקבל את התורה.

מבואר בחז"ל במסכת שבת שביום ר"ח סיון לא אמר להם ולא מידי משום חולשא דאורחא מופיע בספר "שם משמואל" שאמר בשם החידושי הרי"ם

שענין ה"חולשא דאורחא" הכוונה לעמלק, "אשר קרך בדרך".

מה הכוונה?

כתוב "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ודרשו חז"ל ברפיון ידים.

ובהמשך הכתובים מבואר שביום ב' בסיון כתוב:

"ומשה עלה אל הא-לוקים, ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". ופירש"י, "על כנפי נשרים, כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם

לפי שמתייראים מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכן נותנן על כנפיו. אומר, מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן. ויסע מלאך הא-לוקים ויבוא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות, והענן מקבלם

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב:

ואשא אתכם על כנפי נשרים, הכוונה היא על עננים כמו על כנפי נשרים, מרעמסס ואביא אתכם למקום בית המקדש לעשות שם את הפסח, ובאותו הלילה החזרתי אתכם לרעמסס, ומשם קרבתי אתכם ללמוד תורתי.

תרגום יונתן מפרש את הפסוק בדרך מחודשת ולפירושו בני ישראל התקבצו ברעמסס ביום י"ד בניסן –

ומשם לקחם ה' על גבי עננים כמו על כנפי נשרים להר המוריה שבארץ ישראל ושם שחטו והקריבו את הפסח, ועוד באותו הלילה השיבם ה' לרעמסס.

ולמחרת הוציאם ה' ממצרים – מרעמסס, בשביל לקרבם ללמוד תורת ה' בהר סיני

לדברי תרגום יונתן בני ישראל כבר היו בארץ ישראל בליל ט"ו בניסן, והקריבו שם את הפסח, ולמחרת אמורים היו לצאת ממצרים בדרכם לא"י.

ובכל זאת הוחזרו למצרים כי עדיין לא היו ראויים להיכנס לארץ!

לפי זה אפשר להבין את הפסוק בספר דברים (כו, ט) "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת", לכאורה קשה הרי ראשית קיבלו את הארץ ורק לאחר מכן בנו את בית המקדש…?

ומדוע בפסוק נאמרו בסדר הפוך, קודם המקום הזה, אח"כ הארץ הזו?

ולדבריו של תרגום יונתן מיושב שאכן ראשית כל באו אל בית המקדש בליל ט"ו בניסן ורק לאחר ארבעים שנה במדבר באו אל הארץ

לפי התרגום יונתן בן עוזיאל, כנפי נשרים הכוונה היא ענני הכבוד, מה הקשר בין השניים?

ועוד נקודה, כאשר בנ"י מגיעים להר סיני, הם מגיעים להר סיני, אבל משום חולשת הדרך, חולשא דאורחא עדיין לא היו מסרים מהקב"ה לבנ"י.

והשם משמואל אומר, מה הכוונה 'חולשא דאורחא'?

חולשת הדרך, המשמעות היא לא רק ההליכה הרבה ממצרים עד מקום קבלת התורה, אלא עוד עניין, חולשת הדרך בגלל מלחמת עמלק, לפני שבנ"י הגיעו להר סיני הם פגשו את עמלק ולמה הם פגשו את עמלק? בגלל ה'רפיון ידיים' בלימוד התורה.

רפו ידיהם מהתורה.

בביאור ענין הרפיון ידים שרפו הידים בזמן מלחמת עמלק, מבאר ה"כתב סופר" על פי דברי הכתוב המתארים את מראות הא-לוקים שחזה הנביא יחזקאל (יחזקאל פרק א' בהפטרה של חג השבועות)

וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם.

מבאר ה"כתב סופר" שמתחת לכסא הכבוד יש כנפים פרושות, כעין מחיצה המבדלת בין הכסא לבין מתחתיו, ובתוך המחיצה הזאת יש יד אדם המשתלחת מתחת לכנפיהם, וזה כנגד אותה היד הפשוטה לקבל שבים. והוא ענין התשובה, שהוא סוד גדול ונורא טמיר ונעלם, שיש יד אדם שיוצאת מתחת כנפיהם, והיא פשוטה לקבל ולהחזיק בידי השבים, ימינך פשוטה לקבל שבים.

אז כשמבואר בחז"ל שויסעו מרפידים, הכוונה שנסעו מרפיון ידים, לא כתוב שרפו ידיהם של ישראל, אלא עמלק בא לבלבלם ברפיון הידים, שכביכול אין כוח באותה היד לקבל ולהרים את החוטא והוא ענין רפיון והייאוש, עמלק בא לקרר ולבלבל, המהלך האלוקי של ימינך פשוטה לקבל שבים, בזה בנ"י לא האמינו, או נחלשו באמונה הזו

חולשא דאורחא שלא האמינו ביד הפשוטה

ולפי"ז מבוארים דברי החידושי הרי"ם, שכשבאו ישאל בר"ח סיון למדבר סיני, היו במצב של חולשא דאורחא, והוא ענין עמלק אשר קרך בדרך

כשהגיעו כבר ליום הארבעים וששה לספירת העומר ומשה רבינו מכינם לקראת מתן תורה שיזכו להיות ממש כמלאכים ולקבל את התורה

הם מרגישים בעצמם גודל פחיתותם, שכפי המבואר בחז"ל חצי מתוך העשרה נסיונות שניסו אבותינו את ה' במדבר היו באותה תקופה…כמה שהם בתקופה של עלייה והתרוממות, להתקרב אל הקב"ה, בכל אופן דווקא בתקופה הקצרה הזו, הכנה למ"ת, בנ"י היו מלאים תלונות לכן הם הרגישו בעצמם שאינם ראויים במצבם זה לקבל את התורה.

וזו הכוונה שהיו במצב של רפיון ידים, שלא האמינו שהם במצבם יכולים להתרומם ולאחוז ביד הפשוטה מתחת הכנפים, ולשוב בתשובה שלמה !

הם היו ברפיון ידיים, וכאשר האדם הוא ברפיון ידים , מכ"מ משמים שולחים לו את המציאות המתאימה למה שהוא חווה ומרגיש, ושלחו לבנ"י את עמלק.

ואז אמר הקב"ה למשה רבנו, "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים"

מהי משמעות הכנפי נשרים? בתהילים פרק ק"ג (פסוק ה') כתוב: הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי.

וכתב רש"י, כנשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה

כתב רבי סעדיה גאון, כי הנשר יתחדש ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו, מבואר שטבע הנשר שהוא מתחדש ומחליף כנפיו ונוצה.

טבע האדם שמזקין מיום ליום ומשנה לשנה, הוא מזקין והולך, אבל ברוחניות במצב רוח בקשר עם הקב"ה, בזה הוא כן יכול לחדש את עצמו, נער ישראל ואוהבהו.

חידוש כנעורים ברוחניות, זו הבחינה של אותה היד הפשוטה, שיש בכוחה לקבל שבים ולחדש כנשר נעוריהם בכל זמן ובכל מצב.

זו המשמעות העמוקה של מה שאמר הקב"ה למשה, שיאמר לבני ישראל כשבא לעודדם כשהיו במצב של רפיון ידים, שעמלק בא לבלבלם כי אינם ראויים במצבם זה לזכות לקבל את התורה.

על כך אמר הקב"ה, "אתם ראיתם", שכשהייתם במצרים שקועים במ"ט שערי טומאה, ועם כל זאת בשעתא חדא וברגעא חדא "ואשא אתכם על כנפי נשרים"

נתחדשו כנשר נעוריכם ונתרוממתם ויצאתם ממ"ט שערי טומאה עד שתהיו ראויים לקבל את התורה

ומיד – "ויסעו מרפידים" – נסעו מרפיון הידים….

חזרו להאמין בכוח ידו של הקב"ה הפשוטה להרים את הנופל. ואז כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", חזרו

להתכונן לקראת מתן תורה, לפי זה נוכל להבין רש"י בסוף פרשת שלח (טו מא) רש"י כותב מה שכתוב על הציצית כל כנפי בגדיהם, מה הכוונה בזה? ההסבר הוא שבמצוות ציצית יש זכרון ליצ"מ, כמו כנפי הציצית, מזכירים את הכנפי נשרים, בנ"י יצאו ממצרים והקב"ה הרים אותם כמו הנשרים המגנים על צאצאיהם, מה עומק הרעיון? אומר הערבי נחל רעיון נפלא.

הדימוי בין כנפי בגדיהם לכנפי נשרים, שבגד רומז לחטאים, מלשון בגידה, כל כנפי בגדיהם, על כנף הבגד אנו שמים ציצית, פתיל תכלת

כנפי בגדיהם רומז לכנף של החטאים, של הבוגדים, עליהם יש להניח פתיל תכלת הדומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד!

וזה מה שכתב רש"י, שכאדם מחזיק את כנף הבגד יש לו לתת על לבו את ענין ה"כנפי נשרים"!

שאף מתוך כנף הבגד – מתוך התחתית של הבגידות והחטאים, יכול להתחדש כנשר נעורים, וכמו שנשא אותנו הקב"ה על כנפי נשרים ממ"ט שערי טומאה!
וזה הדימוי בין כנפי נשרים לכנפי בגדיהם

שבהתבוננות בכנפי נשרים שיצאנו ממ"ט שערי טומאה, יכול לצאת ממצב של בגידה בהשם, כי כל בגידה היא רק ב'בגד' כמו בגד שאפשר להחליף.

וזוהי עבודת הימים האלה של ספירת העומר לסלק מלבנו כל מחשבה והרהור שבאים מעמלק, גימטריא ספק, אשר קרך בדרך, כאילו יש מצב ש'מי אני ומה אני, וכי אני ראוי לקבל את התורה', ויש לנסוע ממחשבת הרפיון ידים, שכביכול אין כוח ביד הפשוטה מתחת הכנפים, צריכים להתחזק ולהאמין כי כמו שהנשר מחדש כנשר נעוריו כך הקב"ה נשא אותנו על כנפי נשרים וידו פשוטה לחדש כנשר.

זו החולשא דאורחא, אנו בתהליכים של שינוי, וזה קשה עמוק רציני מורכב מסובך אבל אפשרי, מאתגר אבל אפשרי ועוצמתי!

בני ישראל מצד אחד עלו מדרגא לדרגא ומצד שני היו נפילות, כמו מלחמת עמלק, אז צריך מאד להזהר מחלישות הדעת, יש להזהר מענוה ושפלות שמרחקת את האדם מהשי"ת, כשיהודים נתעלו וחשבו שהם כלום ממש, בא עמלק ו'אשר קרך', הוא לץ מתלוצץ ומצחק יום מה לכם לנסות להתקדם, לא תגיעו לשום מקום…

חולשא דאורחא – חלישות הדעת אולי אני לא ראוי לקבל תורה כך אמר עמלק שבתוכנו איך אתם הולכים אחר משה רבינו לקבל תורה,

עמלק התגרה בנו, לייאש מלקבל תורה בענוה פסולה. לכן אמר להם משה רבנו ביום ב' סיון 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים'

הרי ראיתם שיכולים לפרוח במהירות דרך ארוכה כזאת במעט זמן

כך אתם יכולים לעלות משפלות מדרגתכם להתעלות ולקבל תורה פנים בפנים.

סודם של ימי הספירה: יש עדיין סיכוי?

עוד כתבות שיעניינו אותך