לעיתים קרובות, אנו נתקלים באנשים חדורי מוטיבציה להצליח, מוערכים על ידי עצמם ועל ידי סביבתם, אנשים חכמים, יעילים ובעלי רצון עז – ובכל זאת, משהו משתבש בדרך, לפני שהם מגיעים לעשיה בפועל. הם רוצים, הם יכולים, הם מסוגלים, ובכל זאת – הם לא עושים.

למצב זה, יכולות להיות מספר סיבות. אנו נגע בשורות הבאות בכמה מהן:

פרפקציוניזם

ראשית, לעיתים קרובות מדובר באנשים שאמנם יש להם מוטיבציה גבוהה, אולם במקביל, יש להם גם צורך בשלמות. פרפקציוניזם. הם אינם מוכנים או מסוגלים לקבל תוצאה שהיא פחות ממושלמת, על פי הסטנדרטים שלהם. על פי תפיסתם, מנקודת המבט שלהם, אם אין באפשרותם להשיג את התוצאה המושלמת – עדיף להמנע בכלל מלעשות משהו.

והנה, חז"ל הקדושים מלמדים אותנו לשאוף להישגים גבוהים, וכפי שאמרו בתנא דברי אליה (כג א): "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב". גם אצל בעלי המוסר, מוצאים אנו כי ה'שלמות' מהוה יעד אליו יש לחתור. אולם אין הכוונה לומר שכל הישג שאינו מושלם – אינו בעל ערך… יש לדעת, שלעיתים קרובות ישנו קשר בין השאיפה לשלמות, הפרפקציוניזם, ובין הפרעות נפשיות חמורות שבסופו של דבר מביאות את האדם לרמת הישגים נמוכה ביותר.

אדם שסובל מפרפקציוניזם, סובל מבלבול רב. מצד אחד – הוא רוצה להצליח, באמת רוצה, בלב שלם, והוא גם חדור במוטיבציה רבה. אולם מצד שני, כאשר הוא אינו משוכנע שיוכל לבצע את המוטל עליו באופן המושלם ביותר – הוא מרגיש שאינו מסוגל כלל לעשות משהו. כך, הוא בעצם רוצה, וממשיך לרצות, אבל לא יכול לעשות למעשה – בשל הפחד מפני חוסר השלמות, כאשר הפחד הזה גובר על המוטיבציה שלו. האדם לעיתים נמנע מלהתחיל בעשיה, רק בשל החשש שמא בסופה של העשיה יפגוש את אי ההצלחה…

זיהוי הפרפקציוניזם

את הפרפקציוניזם, ניתן לזהות עוד בטרם הספיק הפרפקציוניסט לעשות את הצעד הראשון:

ראשית, הפרפקציוניסט, יבדוק עוד בטרם שהוא ניגש לעשיה, את כל הנתונים הסביבתיים, ויוודא שישנו פוטנציאל לתוצאה פרפקציוניסטית. אם הוא יגלה, שהנתונים אינם מאפשרים תוצאה מושלמת – הוא יעדיף להמנע מראש מלגשת לנושא, וימשוך את ידיו מעשיה כלשהי.

כמו כן, הפרפקציוניסט, מחשב מראש את כל הסיכונים, ומוודא כי ביכולתו להתגבר על כל בעיה שתתעורר. הוא אינו מוכן לקחת סיכונים, משום שהוא אינו מוכן להכשל בשום אופן. יותר מכך: הוא אינו מוכן לקבל תוצאה שהיא פחות ממאה אחוזים, ולכן, אם הוא אינו משוכנע שיוכל לפתור כל בעיה שתצוץ, מבלי לפגוע בתוצאה הפרפקציוניסטית – הוא לא יקח שום סיכון.

כמובן, חשוב להדגיש: אין כל חסרון בהקדמת מחשבה למעשה, בשקילת הסיכונים מול הסיכויים, ובנסיון לחשב את המסלול מראש… אבל לעיתים קרובות, בכדי להגיע למצב של עשיה, על האדם ליטול על עצמו סיכונים כלשהם. לא לחשוב יותר מדי, אלא לסמוך על כך שיוכל להתמודד בתוך כדי תנועה עם מכשולים שיצוצו. כל שינוי בחיים, הינו בבחינה מסויימת: סיכון מחושב, שהאדם צריך לקחת את עצמו תוך שהוא מאזן בין הסיכוי לסיכון. אולם הפרפקציוניסט אינו מסוגל לעשות זאת.

לדוגמה: אדם שמתבקש לשאת דברים בציבור. הוא משער מראש, שביכולתו להעביר תוכן מעניין, שיתרום לשומעים ויניב תוצאות חיוביות. אולם במקביל, הוא מודע לסיכון הקיים, שבמהלך הנאום – הוא ישגה פה ושם…

ובכן, ניתן היה לצפות, שהוא יאמר לעצמו: "אין בעיה… אני אתחיל לדבר, ואם אטעה ואכשל בלשוני – אמצא כבר את הדרך להחלץ מכך ולהחזיר את הדרשה למסלולה". הוא מודע לכך, שיתכן שהתוצאה הסופית – לא תהיה מושלמת… אבל הוא מוכן להסתפק גם בתוצאה שאינה פרפקציוניסטית.

לעומתו, הפרפקציוניסט, אינו מוכן להתפשר על פחות ממאה אחוזי הצלחה. אם הוא חושש שיכשל בדיבורו, הוא ימנע מלהתחיל בנאום. וגם אם החליט לקבל את הבקשה ולשאת את דבריו – הוא ינסה לצפות מראש את כל הטעויות והכשלונות האפשריים, ולתת להם מענה שישמר את התוצאה המושלמת.

אדם כזה, ישב לפני הנאום ויחשוב: "אם אטעה כאן אומר כך, ואם אשכח את הפרט הזה – אסיט את הנאום לאפיק כזה…", וכן הלאה… בסופו של דבר, מרוב תכניות, אותו אדם מעביר למערכת הרגשית שלו מסר, על פיו הנאום הינו משימה מסובכת ומורכבת, שעדיף להמנע ממנה. המנעות זו – מגבירה את מערכת המתחים והחרדות של אותו אדם, פוגעת בבטחון העצמי שלו, ועלולה בסופו של דבר להוביל אותו אפילו עד כדי דכאון חלילה! (מן הראוי להזכיר, כי בספר 'קב ונקי' מביא הרב זילברשטיין בשם חמיו הגרי"ש אלישיב, כי דכאון מהוה לעיתים מצב של פיקוח נפש!).

תפיסת המציאות של הפרפקציוניסט

לעיתים קרובות, בעלי נטיה לפרפקציוניזם, דוחים את הרעיון לפיו הכח המניע אותם הינו: פחד מפני ביקורת, או חששות אחרים. הם מפחדים לפגוש את הפחד, ולכן, במקום זאת, הם מתעקשים לטעון כי הם נהנים ממה שהם עושים ומהשלמות אליה הם חותרים: הם נהנים לנקות את הבית – ולכן הם עושים זאת גם כאשר הוא כבר נחשב לנקי בעיניו של אדם מן השורה; הם נהנים לעבוד שעות רבות ולכן הם חותרים לשלמות בעבודתם; וכן הלאה. רק בבדיקה מדוקדקת יותר מתברר, שהם לא לגמרי נהנים מהשלמות אליה הם חותרים, ועיקר התועלת שלהם הינה בכך שהם ניצלים מתחושת האשמה והבושה שהיו עלולים לחוש אילו לא היו 'מושלמים'.

יותר מכך: בבדיקה עמוקה יותר מתברר, כי הפרפקציוניסטים אינם מסוגלים לחוות חוויות חיוביות בעקבות מעשה חיובי כשלעצמו, או בעקבות הישג כלשהו שהשיגו, כיון שהם משוכנעים שלא ביצעו את שהיה עליהם לבצע ברמת השלמות הנדרשת והמצופה מהם. לכן, יתכן בהחלט שהם יצליחו מאד בתחומם, ועם כל זאת – הם יחוו מרמור, ולפעמים אפילו קנאה עזה וכעס עמוק המופנה כלפי אנשים אחרים שמצליחים יותר מהם. למעשה, הם אינם פועלים מתוך 'אהבת מרדכי' – כלומר: מתוך חתירה לחוויות חיוביות שלהם, אלא מתוך 'שנאת המן' – כלומר: מתוך החשש לפגוש את הפחד שלהם מפני רגשות האשמה או הבושה.

אם יתבוננו הפרפקציוניסטים פנימה, אל תוך ליבם – הם יגלו כי החשש להעמת עם רגשות שליליים, וחוסר האמון שלהם בעצמם וביכולותיהם, הם אלו שגורמים להם להמנע מלפעול בצורה שאינה מושלמת, ולחתור באופן אובססיבי אל השלמות גם במקום בו הדבר פוגע בהם אישית ובקרובים אליהם ביותר.

לא פעם, מתוך הצורך לראות את עצמם כמושלמים, יחוו הפרפקציוניסטים חוויה שנקראת 'פיצול'. הם יתעלמו באופן קיצוני ממגבלות היכולת או מהצרכים הבסיסיים שלהם, כמו למשל: מהצורך לאכול, לישון, לנוח וכיוצא בזה, ויציירו לעצמו, ולעיתים גם לאחרים – תמונה בלתי ריאלית, כביכול הם מהווים את סמל השלמות. למעשה, הם יוצרים 'אשליה' כביכול הם מושלמים, ובכך הם חוסכים מעצמם את הצורך לחוות רגשות שליליים שעלולים לצוף בעקבות ההכרה בחוסר השלמות שמאפיין כל בן אנוש.

בעוד אנשים שאינם סובלים מפרפקציוניזם פוגשים את הטוב שבהם ומשתדלים להעצים אותו, וגם את הרע שבהם ומשתדלים לשפר אותו – הרי שהפרפקציוניסטים אינם מוכנים לפגוש אלא את הטוב שבהם, ואותו הם חווים בצורה מוגזמת שאינה הולמת את מצבם הנוכחי.

גם כאשר נאלצים הפרפקציוניסטים בלית ברירה להתעמת עם הצדדים הפחות מושלמים בחייהם, הדבר אינו גורם להם להגדיר מחדש את מערכת היעדים שלהם. להיפך: כאשר המציאות באה וסוטרת על פניהם – הדבר גורם דוקא להחרפת הפרפקציוניזם, ולנסיון חסר הגיון מצידם להשלות את עצמם כביכול הם מושלמים. מאחר והפרפקציוניסטים מציבים לעצמם מלכתחילה יעדים בלתי מציאותיים, שאינם הולמים את יכולותיהם הריאליות – ישנו סיכוי רב שהם יפגשו את הכשלון לעיתים קרובות, וכך, החמרת הנטיה לפרפקציוניזם כמעט בלתי נמנעת, כאשר החלופה היחידה האפשרית הינה רגשות תסכול ומרמור שעשויים להופיע בעקבות חוסר ההצלחה היחסי.

ואכן, ב'מכתב מאליהו' (ח"א) כותב הרב דסלר, כי עבודת ה' הינה בבחינת 'סולם' המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, כאשר ה'הדרגתיות' הינה מילת המפתח החשובה ביותר. הוא מגלה לנו, כי לעיתים היצר מעודד את האדם להשקיע מרץ ואנרגיה במידה מוגזמת בעשיה שאינה הולמת את הדרגה האמיתית שלו, מה שגורם לו לחוות כשלון שמוביל לתחושת חוסר ערך עצמי, על אף שלתחושה זו אין כל בסיס: אילו היה האדם מתאים את יעדיו ליכולותיו ולמדרגתו – הוא היה יכול להצליח, והסיבה לחוסר הצלחתו נעוצה רק ביעדים הבלתי ריאליים שהוא הציב לעצמו.

לדוגמה, אדם שרגיל ללמוד שעתיים ביום, שעה בבוקר ושעה בערב, ולפתע, ביום אחד, ברגע של התלהבות, מחליט ללמוד בכל יום ארבע שעות רצופות – הרי שהוא קפץ למדרגה שאינה מתאימה לו, וכאשר יכשל – יחווה תחושת תסכול וחוסר ערך עצמי. אולם לאמיתו של דבר, אילו היה מגדיר את יעדיו באופן ההולם את מדרגתו הנוכחית, ומתקדם צעד אחרי צעד – הוא היה יכול להצליח, ולהתקדם עוד ועוד עד שהיה עולה בידו בסופו של דבר להגשים גם את היעדים הגבוהים ביותר.

הפרפקציוניזם, הינו איפוא אחד הגורמים העיקריים לכך שהאדם מציב לעצמו 'אתגרים' שאינם מתאימים את רמתו. הצורך להדחיק רגשות שליליים, ולהתמיד באשליה שהוא טוב יותר מכפי שהוא באמת; הפחד לפגוש את עצמו 'בגובה האמיתי' שלו – הם אלו שגורמים לאדם לקפוץ למדרגות שהוא עדיין אינו שייך אליהן, וכאשר מגיעה ההתרסקות – היא עלולה לכאוב ולבלום את התקדמותו אל עבר הפסגה.

ה'מתקדם' מול ה'מושלם'

לסיכום איפוא ניתן לומר, כי אדם שברצונו לתרגם את המוטיבציה שלו לעשיה בפועל – חייב להקריב לשם כך את הפרפקציוניזם שלו. עליו להיות מוכן לכך, שיתכן שלא יצליח להשיג תוצאות מושלמות, אבל העשיה הבלתי מושלמת – עדיפה תמיד על העדר עשיה מוחלט.

כמובן, עצם החתירה אל השלמות – אינה מהוה חסרון. יותר מכך: כולנו נולדנו בלתי מושלמים, והחתירה של השלמות היא שמניעה אותנו להמשיך ולפעול עוד ועוד למשך כל חיינו. המחלוקת בין הפרפקציוניסט ובין מי שאינו כזה – אינה סביב השאלה האם יש לחתור אל השלמות, אלא האם ניתן לקבל הישג שאינו מושלם והאם משתלם לעמול למענו.

הבלתי פרפקציוניסט מבין, שגם אם התוצאה לא תהיה מושלמת – היא עדיפה על פני חוסר עשיה מוחלט, ומשום כך, הוא יתגייס לעשיה גם כאשר הוא יודע מראש שהשלמות אינה מובטחת. משום כך, הוא יצליח לעשות הרבה יותר מרעהו הפרפקציוניסט שישב חסר מעש בציפיה לשלמות שאולי לא תגיע אף פעם.

יש לזכור, שגם במישור הפיזי, האדם אינו מגיע בבת אחת אל השלמות: התינוק – אינו יודע לעשות כמעט מאומה, אולם ככל שהוא מתבגר, מיום ליום – הוא רוכש מיומנויות שונות, אותן הוא משכלל עוד ועוד במהלך חייו, תוך שהוא חותר אל השלמות.

אילו התינוק לא היה נעמד על רגליו עד שהיה משוכנע כי ביכולתו ללכת היטב מבלי ליפול – סביר להניח שהוא לעולם לא היה מצליח ללכת… אילו היה מפעיל את כלי הדיבור רק כאשר היה משוכנע שיוכל לדבר ברהיטות – הוא לא היה מוציא מפיו מילה לעולם… ההתפתחות האנושית והבשלות – מושגות רק בזכות נכונותו של הילד להתנסות, להכשל, לנסות שוב ושוב, עד להצלחה בסופו של דבר.

והוא הדין גם במישור הרגשי. ככל שהאדם ישכיל לחתור לעשיה ולא לשלמות, להתקדמות ולא לפרפקציוניזם – כך הוא יוכל לעשות יותר ויותר, ובסופו של דבר להתקרב ככל שניתן אל השלמות. לעומת זאת, ככל שהאדם יעניק משקל רק לשלמות וימנע מלפעול במקום בו היא אינה מובטחת – סיכוייו להתקדם נמוכים למדי…

ואמנם, על דרך זו ביאר הרעק"א את דברי הפסוק (תהילים קיט קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", וכך היה אומר: כאשר אדם יכול לשלול שלל במלחמה, הוא שמח על כל מה שהוא מצליח לשלול, למרות שהוא יודע מראש שלא יוכל לקחת לעצמו את כל השלל… הוא מכיר בערכו של כל פריט, ושמחתו בהתאם! באותה מידה, יש לנהוג גם ביחס לתורה ולמצוות: על האדם לשמוח בכל מילה של תורה, בכל מצוה שביכולתו לקיים, אם אם אינו מצליח בינתיים להגיע אל השלמות המוחלטת…

וכך גם היה אומר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ביחס למעשה הידוע המסופר על רבי עקיבא, שראה סלע שהמים חקקוהו, ואמר בליבו כי אם המים שהם דבר רך הצליחו לחקוק את האבן הקשה – על אחת כמה וכמה שדברי התורה יוכלו לחקוק את ליבו שהוא לב בשר. שכן הנה, הדבר ברור, שאילו היתה נשפכת על הסלע בבת אחת אותה כמות מים שטפטפה עליו במרוצת השנים – היא לא היתה פועלת בו את פעולתה באותה מידה… פעולתם של המים נבעה דוקא מכך שהם לא נשפכו על הסלע בבת אחת – אלא טפטפו אט אט, טיפה אחרי טיפה!

ובכן, הוא הדבר באשר ללב האדם… אילו האדם בבת אחת היה לומד את התורה כולה, אילו היה מעפיל מיד אל רום המדרגה – עבודתו לא היתה פועלת בליבו את אותה פעולה ברוכה שבכוחה לפעול כאשר הוא מתקדם צעד אחרי צעד, עקב בצד אגודל. נמצא, כי דוקא ההדרגתיות, דוקא חוסר השלמות, שמותיר מקום להמשך ההתקדמות והעליה – הם אלו שפועלים בלב האדם את פעולתם המיוחדת של דברי התורה!

ואמנם, בספר 'דרש משה', על פרשת קרח, מבאר הוא את יסוד טעותם של קרח ועדתו. שכן הנה מבואר בגמרא, שקרח ועדתו הגיעו אל משה רבינו עם טלית שכולה תכלת, ואמרו לו כי אם פתיל אחד של תכלת פוטר את הציצית כולה – על אחת כמה וכמה שטלית שכולה תכלת תהיה פטורה מהציצית.

ומבאר בעל ה'דרש משה', כי טלית שכולה תכלת – מבטאת את הפרפקציוניזם, בעוד פתיל התכלת, שהוא קטן ביחס לבגד השלם – מבטא את התהליך ההדרגתי. מעתה, טענתם של קרח ועדתו היתה, שהפרפקציוניזם, השלמות – עדיפים על התהליך ההדרגתי. אולם לאמיתו של דבר, טעות היתה זו, שכן עדיף פתיל תכלת אחד, כלומר: תהליך הדרגתי שמזכיר לאדם את כסא הכבוד, שהרי תכלת דומה לים וים לרקיע וכן הלאה – מאשר חתירה אל השלמות, שלא תמיד הינה ברת השגה.

ואף הגר"א מבאר על הפסוק (משלי יט ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ", כי כאשר האדם שואף גבוה מדי, למעלה מכפי שמתאים לרמתו – הוא אינו מצליח, ואו אז – הוא זועף על כך ומחפש את מי להאשים, במקום להבין כי הסיבה לחוסר הצלחתו נעוצה בכך שבמקום להתקדם צעד אחרי צעד בהדרגתיות הוא ניסה לקפוץ בבת אחת ולהעפיל למדרגה לא לו…

לסיכומו של דבר, על האדם להתאזר בסבלנות כלפי עצמו, וכפי שאמרו רבותינו בגמרא (ברכות סד.): "כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחית מפניו". כלומר: כאשר האדם סבלני, ומתקדם צעד אחרי צעד – סופו שיצליח, אולם כאשר האדם מנסה לדחוק את השעה ולהאיץ תהליכים שצריכים את זמנם – סופו שתדחקנו השעה והוא לא יצליח להוציא את מחשבתו אל הפועל.

סיפוק מדומה

בעיה נוספת הגורמת לחוסר עשיה לעיתים, הינה ההתעסקות המוגזמת והמופרזת במוטיבציה ובתכניות. אדם מרגיש מוטיבציה רבה לפעול ולעשות, ולעיני רוחו – הוא כבר רואה את עצמו בדמיונו עושה את הצעדים הנחוצים וקוטף את פירות ההשקעה, בעוד לאמיתו של דבר הוא עדיין לא עשה אפילו את הצעד הראשון. בעקבות כך, אותו אדם עלול לחוש תחושת סיפוק והרגשה טובה – הנובעת מהאשליה שקיימת בינתיים רק בדמיונו של האדם, וכך, הוא מסופק ואינו רואה צורך לעשות מעשים בפועל… הוא מסתפק בידיעה שאם ירצה – יוכל לעשות ולהצליח…

לכן, המוטיבציה אמנם חשובה מאד, אבל יש להפריד בינה ובין העשיה בפועל. מוטיבציה שאינה מתורגמת לעשיה ממשית – הינה חסרת ערך לחלוטין, ולא תוביל את האדם לשום מקום. בכדי להצליח, על האדם להציב לעצמו יעדים שהולמים את המוטיבציה שלו, ומיד להתחיל בעשיה ממשית – תוך חתירה להגשמתם של היעדים הללו.

ועוד נקודה חשובה:

ישנם אנשים, שיש להם מוטיבציה לעשות ולפעול, והם גם עושים בפועל, אבל ברגע האחרון… כלומר: הם מציבים לעצמם מטרות, וגם עומדים בהן, אבל תמיד – ברגע האחרון. עד אז – הם אינם עושים מאומה, ורק בשעת השי"ן – הם מנצלים את האדרנלין המוגבר שנובע מתחושת הלחץ של הרגע האחרון, בכדי להשיג את המטרות שלהם.

לכאורה, אנשים אלו 'עושים' ומצליחים… אולם למעשה, אין זו הצלחה ואף עשיה אין כאן.

האדם, מטבעו, לעמל יולד. האדם 'מרוויח' את תחושת הסיפוק ושביעות הרצון העצמית, רק כאשר הוא עושה, מתייגע, ומשיג בעמלו. משום כך, אדם שמתרגל להשיג תוצאות באמצעות עשיה ברגע האחרון בלבד – אמנם מגשים את מטרותיו, אבל אם יערוך את המאזן ימצא, שבמרבית חייו – הוא לא עשה מאומה… כך שהתוצאות אולי הושגו, אבל תחושת הסיפוק – מלווה אותו רק בחלק זניח מחייו…

אותו אדם, למעשה, מבזבז את חייו באשליות, בתכניות ובמוטיבציות, בעוד שבשורה התחתונה – במרבית הזמן הוא אינו עושה בפועל, למעשה. את תחושת הסיפוק הוא לא יפגוש ביום יום, אלא רק באותם רגעים בודדים, רוויי אדרנלין, שבהם יחתור בלחץ להשגת היעדים שהציב לעצמו. בלא כל ספק, מדובר בהחמצה ובתחושת פספוס שתלווה את אותו אדם.

תמורה הולמת

ועוד סיבה נוספת הגורמת לעיתים קרובות לחוסר עשיה:

ישנם מצבים בחיים, שבהם אנו מרגישים שאנו לא מתוגמלים כראוי על העשיה שלנו. לפעמים, מדובר בעבודה שאנו אמורים לעשות בתשלום, אולם מרגישים שהתשלום אינו הולם את מידת ההשקעה. במקרים אחרים, אנו מצפים להערכה בעקבות העשיה שלנו, וזו אינה מגיעה, או לפחות אינה תואמת את מידת ההערכה לה ציפינו. במקרים מעין אלו, אנו עלולים לאבד את המוטיבציה לעשות ולפעול.

ובכן, חשוב לערוך הפרדה בין החתירה לתמורה הולמת, שהיא בהחלט מוצדקת וראויה, ובין התגובה הטבעית – בחוסר עשיה. יש להבין, שחוסר עשיה – אינו מהווה תגובה הולמת לחוסר שביעות רצון מהתמורה… העדר עשיה, לוקה בכמה וכמה חסרונות משמעותיים, שמחמתם, עדיפה העשיה בכל אופן:

ראשית, גם אם אנו לא מקבלים את התמורה לה ציפינו, או את התגובה ההולמת את ההשקעה שלנו – עדיין, חוסר העשיה תמיד ישיג תוצאות טובות פחות. כל רגע של חוסר עשיה, מהווה החמצה. הרגע הזה, בו נמנענו מעשיה – לא יחזור, כך שאם בזבזנו את ההזדמנות – החמצנו את הרגע לשוא.

זאת ועוד: בכל פעם שבה אנו נמנעים מעשיה, אפילו אם הסיבה לכך מוצדקת – אנו מרגילים את עצמנו להשאר במצב של חוסר עשיה, ובכך, אנו גורמים לעצמנו נזק. אמנם יתכן שבמקרה המסויים הזה – העשיה אינה מתוגמלת כראוי, והתמורה אינה מצדיקה את המאמץ. אבל אם נתרגל לא לעשות מאומה – אנו נמשיך 'לא לעשות' גם במצבים אחרים, בהם לא תהיה לכך כל הצדקה.

במילים אחרות: העשיה – הינה ערך העומד בפני עצמו, גם אם היא אינה מתוגמלת באופן מתאים והולם. כל עשיה – מפתחת את היכולות שלנו, ומונעת התנוונות של מערכת העשיה, ולכן, אין לוותר עליה – גם אם אנו לא מקבלים את התמורה המתאימה על פי תפיסתנו.

ואמנם, לגישה זו מוצאים אנו סמך כבר במקורות:

במדרש (שיר השירים רבה) מסופר על יוסף הצדיק, שבעת שהותו בבית האסורים במצרים – הוא היה ממלא חביות ומרוקן אותן, בלא כל צורך, רק בכדי שלא למצוא את עצמו במצב של חוסר מעש. יוסף הצדיק, בחכמתו, הבין את מה שאנו אומרים כעת: הוא הבין שלעשיה ישנו ערך אבסולוטי, גם אם היא חסרת תועלת, וגם אם היא אינה מתוגמלת. עשיה – משמרת את היכולות שלנו, את הפוטנציאל שלנו, את ההרגלים החיוביים שלנו, ובבא העת – נוכל לתרגם את העשיה אליה התרגלנו, לעשיה פרודוקטיבית שתשיג תוצאות הולמות וראויות.

סדרי עדיפויות

אכן, במקרים רבים, האדם דוקא עושה, אפילו עושה הרבה, ולעיתים הוא עסוק מבוקר ועד לילה בעשיה, אולם העשיה שלו – אינה אפקטיבית. כלומר: הוא אינו פועל על פי סדר העדיפויות הנכון, אלא עושה דברים מיותרים – שאינם מוטלים עליו, וממילא, נאלץ לדחות עשיה אחרת – שמוטלת עליו.

לפעמים, הסיבה לכל הינה, משום שהמשימות המוטלות על האדם אינן מתאימות לאופיו, או קשות בעבורו לביצוע, ומשום כך הוא מעדיף לבצע משימות אחרות – שקלות ונוחות לו יותר. במקום 'ללכלך את הידיים' בעשיה נחוצה ואפילו הכרחית, הוא מעדיף לעשות דברים אחרים – נעימים יותר.

ומלבד זאת, ברור שהרבה יותר קל לנו לעשות דברים שלא חייבים לעשות אותם, מאשר להתמודד עם המטלות שאנו חייבים לבצע. פתגם ידוע טוען, כי האדם יכול לבצע כל משימה, ובלבד שזו אינה המשימה המוטלת עליו… ואכן, רבותינו כבר מלמדים, כי גדול המצווה ועושה – ממי שאינו מצווה ועושה, שכן כאמור, הרבה יותר קל לאדם לעשות את מה שהוא אינו חייב לעשות, מאשר לעשות את מה שמוטל עליו.

כמו כן חשוב לציין, כי ישנם מקרים בהם האדם יודע שהמשימות שהוא מבצע כעת – אינן המשימות שהוא צריך לעשות אותן, ואפילו מבין שהן מיותרות מבחינתו או בלתי נחוצות, ובכל זאת הוא עושה זאת – בכדי לדחות את מועד ביצוען של המשימות שהוא מחוייב לעשות. לתופעה זו, ניתן לקרוא: דחיינות מודעת.

לעומת זאת, ישנם מקרים אחרים, בהם האדם אינו מודע לכך שהוא עושה דברים מיותרים, ואם נשאל אותו – הוא יהיה משוכנע שהמשימות שהוא מבצע כעת נחוצות והכרחיות, בעוד לאמיתו של דבר, ישנן משימות אחרות חשובות יותר, המוטלות עליו, אותן הוא נאלץ לדחות בשל העיסוק המיותר במשימות שאינן מוטלות עליו. לכך, ניתן לקרוא: דחיינות בלתי מודעת.

סוג נוסף של דחיינות בלתי מודעת, יבוא לידי ביטוי כאשר האדם ישכנע את עצמו כי העיסוק במשימה כלשהי, שאינה נחוצה כל כך – לא יגזול ממנו זמן רב, מה שאינו נכון אובייקטיבית. בסופו של יום, אדם זה יגלה כי הוא בזבז שעות ארוכות לטובת משימות בלתי נחוצות בעליל, בעוד את המשימות הנחוצות וההכרחיות שהיה עליו לבצע – הוא לא הספיק לבצע במועדן.

ככלל, אם ננסה להגדיר את הדחיינות במשפט אחד, נוכל לומר כי היא נובעת מנתק בין העשיה – לבין מטרותיה. האדם שמתמקד בעשיה, מבלי שהיא תהיה מכוונת מטרה – ימצא את עצמו סוטה מסדרי העדיפויות שלו, ומבזבז זמן יקר על עשיה בלתי יעילה או בלתי נחוצה. לעומתו, האדם שהעשיה שלו מכוונת מטרה, ולפני כל פעולה הוא מברר עם עצמו להיכן הפעולה הזו חותרת – יצליח להיות ממוקד בעשיה פרודוקטיבית, שתוביל אותו אל המטרות והיעדים שהוא הציב לעצמו בחייו.

כמו כן, בכדי להמנע מדחיינות – יש ללמוד כיצד לומר 'לא' למשימות שאינן חשובות או נחוצות, מתוך הבנה כי הן בהכרח תבואנה על חשבון משימות אחרות, חשובות יותר. ישנם אנשים, שאינם יודעים לדחות את המשימות שאינן מוטלות עליהם, ומשום כך, בסופו של דבר, הם נאלצים לדחות את המשימות שמוטלות עליהם… ככל שהאדם ידע לדחות ולומר 'לא' למשימות בלתי נחוצות – כך הוא יצליח לבצע הרבה יותר משימות נחוצות והכרחיות שתקדמנה אותו אל עבר מטרותיו.

אולם בכל מקרה, בין אם מדובר בדחיינות מודעת ובין אם בדחיינות בלתי מודעת, תהא סיבת הדחיינות אשר תהא, הפתרון אחד:

בכדי להתמודד עם דחיינות, יש צורך בסדרי עדיפויות מוגדרים מראש, ותכנית עבודה ברורה ובהירה. אם האדם יגדיר מראש, מתוך שיקול דעת, מה הן המשימות החשובות יותר מבחינתו ומה הן המשימות החשובות פחות, ויערוך לעצמו רשימה מפורטת על פי סדרי העדיפויות שהגדיר לעצמו – הוא יוכל לפעול על פי התכנית שהתווה, מבלי להגרר לעשיה מיותרת שמסיטה את תשומת הלב מהעשיה הנדרשת והנחוצה.

חוסר בטחון עצמי

במקרים רבים, הדחיינות נובעת מתוך תפיסה על פיה משימה כלשהי קשה מדי לביצוע, או אינה הולמת את היכולות שלנו. כאשר אנו מאמינים שמשימה גדולה מכפי מידותינו – אנו ננסה לדחות את ההתמודדות עמה, בכדי שלא למצוא את עצמנו נאלצים להתמודד עם חוסר הצלחה.

כמו כן, במקרים רבים, הדחיינות וחוסר העשיה – נובעים מתוך חשש של האדם מפני ביקורת, בין אם המדובר בביקורת עצמית ובין אם בביקורת מצד הסביבה. אדם שחושש מביקורת, ינסה לדחות משימות המוטלות עליו, משום שכל עשיה – מעמידה את הישגיו לשיפוט, בין אם שיפוט עצמי ובין אם שיפוט סביבתי בעוד הדחיינות – חוסכת את הצורך בתמודדות מול ביקורת שכזו.

משום כך, בכדי לחזק את הבטחון העצמי שלנו, ביכולתנו לבצע את המשימה באופן ראוי והולם – מומלץ לחלק כל משימה לפרטים ולפרטי פרטים, ולא להתייחס אליו כמכלול וכמקשה אחת. באופן זה, גדלים הסיכויים לכך שאנו נצליח לבצע את המשימה באופן מושלם או קרוב לכך, והיא אף לא תראה מלכתחילה מאיימת ומפחידה יתר על המידה.

לדוגמה, סטודנט שצריך להגיש עבודה, עלול להביט על המשימה הזו במורא, ולהרגיש כי היא מאיימת וגדולה מכפי מידותיו. אולם אם יפרק את המשימה לגורמים: חיפוש חומר, קריאה, וכתיבת העבודה בפועל; ואת החלקים הללו – יחלק שוב לחלקים שונים, קטנים יותר ומוגדרים בזמן, כמו למשל: חיפוש חומר במשך שעתיים במספר מצומצם של ספרים ביום פלוני, כתיבת המבוא לעבודה ביום אלמוני, וכן הלאה – המשימות הללו תהיינה הרבה פחות מאיימות, מה שיוביל לכך שהאדם לא ינסה לדחות את ביצוען.

מוטיבציה פנימית וחיצונית

וכמובן, חשוב להדגיש, כי לפעמים, העדר העשיה, נובע פשוט מחוסר מוטיבציה…

ישנם שני סוגים של מוטיבציה: ישנה מוטיבציה פנימית – כאשר האדם מבין את המשמעות של העשיה הזו בעבורו, ומשום כך, חשוב לו מאד לבצע את המשימה המוטלת עליו. זה, כמובן, המקרה האידיאלי. אדם הפועל מכח מוטיבציה פנימית, יהיה יעיל יותר וחדור ברצון עז להגשים את המטרה שבערכה הוא מכיר.

אולם גם במקום בו האדם אינו מכיר די בחשיבות המשימה המוטלת עליו, או אינו מבין את משמעותה לגביו – ביכולתו לגייס מוטיבציה חיצונית, למשל – תגמול שהוא יקבל בתמורה לביצוע המטלה, כאשר תגמול לצורך הענין אינו דוקא תגמול כספי… גם הערכה, או תחושה טובה – עשויות להוות תגמול הולם.

לכן, בכדי להבטיח שאנו נבצע את המשימות המוטלות עלינו ונתגייס לעשיה, מבלי לדשדש – יש לוודא מראש כי אנו מצויידים במספיק מוטיבציה לביצוע המשימה. במידת האפשר – מוטב כמובן אם נבין את חשיבותה של המשימה, ונגייס מוטיבציה פנימית. אולם במידה והדבר אינו מתאפשר – יש לקבוע מערכת של חיזוקים ותגמולים מידיים, בהם נזכה עם השלמת המטלה, בכדי שהם ייצרו מוטיבציה חיצונית שתסייע לנו לעשות את המוטל עלינו.

לא להסיח דעת!

ולסיום, יש לציין, כי אחת הדרכים שעשויה לסייע לנו לבצע את המטלות המוטלות עלינו – הינה: מניעת כל אפשרות להסחת הדעת מהמשימה העומדת על הפרק. במקרים רבים, אנו דוחים את ביצוע המשימות המוטלות עלינו, ובמקומן אנו עוסקים בדברים אחרים: תחביבים, פעילויות מהנות, שינה, וכיוצ"ב. לכן, בכדי שלא נסיח את הדעת מהמשימה עד לביצועה – חשוב להחליט מראש שאנו לא עושים שום פעולה אחרת עד להשלמת המשימה.

כאשר הברירה הינה בין ביצוע משימה כלשהי, ובין פעילות מהנה כזו או אחרת – מאזן הנוחות יטה במרבית המקרים לטובת הפעילות האחרת, המהנה יותר… אולם אם נגדיר מראש כי אנו לא מבצעים כל פעילות אחרת עד להשלמת המשימה – יהיה לנו הרבה יותר קל להתרכז במשימה, וגם המוטיבציה שלנו להשלים אותה תהיה גבוהה בהרבה – משום שהיא תאפשר לנו להתפנות לפעולות אחרות שאנו נהנים מהן.

מלבד זאת, במצב של 'ואקום', בהעדר פעילות מהנה אחרת – גם משימה שגרתית שאינה כרוכה בהנאה תהיה אטרקטיבית הרבה יותר, משום שהיא עדיפה עשרת מונים על שעמום…

ולסיום נדגיש: העצות שהועלו במאמר זה, תוכלנה לסייע לנו להתמודד עם דחיינות שגרתית. אולם כאשר הדחיינות הופכת לדפוס התנהגות קבוע, או מהווה חלק מקושי רחב יותר – כגון: חרדה, דימוי עצמי נמוך וכיוצא בזה – לעיתים לא יהיה די בעצות אלו, ומבלי טיפול יסודי בשורש הבעיה לא ניתן יהיה להשיג פתרון…

הכל חייב להיות מושלם: למה אנחנו לא מתפשרים?

עוד כתבות שיעניינו אותך