פרשת ויקרא שבת זכור: "מודעות עצמית רוחנית" \ הרב אריאל שחר

הקרבת הקורבנות תופסת מקום נכבד בפרשיות התורה, בנוסף לכך חיי היהודי בתקופת המקדש היו שונים בתכלית כאשר הקרבת הקורבנות נוכחת וממלאת את סדר יומו, מלבד שהקרבן היה מבטא את צורת וחגיגית החג, כיצד ומדוע שחיטת הקורבנות משפיעה על חיי הרוח של הנפש היהודית?

 

המודעת ביהדות חשובה עד למאד, המעשים אינם מתחילים ונגמרים בעשייה ומחשבה טכנית גרידא, קדמה להם מחשבה דמיון מודרך בדרך כזאת או אחרת, ואף אימוץ דפוסי התנהגות מצדיקים או מרשעים, ה'תת מודע' השאיפות והמאווים נבנים להם מתוך תשוקות ורצונות היכן האדם רוצה להיות, הדמיונות והפנטזיות שיש לאדם, הגם שבעיניו הם לוקחות אותו למחוזות שאינם ברי קיום, וברי מציאות, הרי שהשפעתם ורישומם ניכרים להם בשאר מעשיו, נגיעות מתוך דמיונות וחלומות נמצאים בכל מעשה ומעשה גם המציאותי בלבד.

 

מסיבה זו מצווה מחיית שמו וזרעו של עמלק נאמרו רק בו, על עמלק נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" דרך חייו של עמלק וממשיכי ודרכו מורשתו, לתפוס את החולשות של בני האדם ולרכוב עליהם, לדרוך עליהם, ולתת להם מקום של כבוד, כזה שיגדיר את האופי ואישיות של הזולת לפי חולשותיו ולא לפי נקודות החוזק שלו, אך ביהדות לעומת זאת נקודת הליבה היא נקודת החוזק, כפי שמבאר ה"פחד יצחק" הוי עז כנמר ו"קל כנשר" תתעלה מעל חולשותיך וגרעי הנפילה ואל תתן להם מקום של משמעות בחיך כפי שהנשר חיי במעוף ולא באדמה.

 

לאחר עשיית החטא אכן נדרשת תשובה וכפרה, אך יתירה מכך נדרש לטהר ולהזדכך מהרצון לעשיית החטא, מהמציאות בו האדם הכניס עצמו לעשיית החטא ומהנפילה אותה חווה בעשייתה. הקרבן הוא כפרה על המציאות שהביאה את האדם לעשיית החטא, ועל כן מבאר הנפש החיים כי  בהקרבת הקרבן יחד עם הנסכים והמסתעף מביא המקריב את כל חלקי הבריאה שנפגמו על ידי מעשיו, חי, צומח, דומם. חי הוא הקרבן, צומח הם הנסכים או המנחות והרקיקים, והדומם הם הסלים בהם מוגשים שאר מנחות הקורבן.

 

לאור האמור מדברי הנפש החיים מבואר, כי הסיבה בגינה הגיע האדם לעשיית חטא היא מפני שהאדם לא ידע שמעשיו כה חשובים עד כדי שיש להם השפעה על כלל הבריאה ועל כן חטא בא שפגע בבריאה ובפרטיה כולה, הקרבן הוא תיקון על כך בכדי להזכיר לאדם עד כמה חשובים מעשיו. עד כמה חשוב הוא המין האנושי, ביאור נפש החיים האמור מסביר כי על האדם לדעת את כוחו, השפעתו, וחשיבות מעשיו, מודעות עצמית רוחנית מגעה על ידי הקרבת הקורבנות, ובאם אדם חטא הרי שהוא אבד את המודעת העצמית שלו, את החשיבות והגדלות שיש באדם ובנפש היהודית.

 

בקריאת פרשת זכור עלינו להתבונן האם היחס אל האחר הוא של כבוד לעוצמתו או להפך, בנוסף זהו גם מחשבה לא רק כלפי האחר אלא גם על ואל האדם עצמו, האם הוא אכן מודע לחשיבות קיומו בעולם הבריאה, היכן נתונות מחשבותי, והאם אני רוצה שהמחשבות הללו יגדירו אותי במקום כה נמוך, או שאני רוצה להיות במקום נעלה ומקודש יותר?!?

 

שבת שלום ומבורך